אדום הוא צבע של סכנה. ורוד הוא צבען של רגשות. לבן הוא צבע של טוהר ושחור הוא צבע של אובדן. אבל איזה גוון יש לניסים?
לב טוב, זה כל מה שדרוש שהניסים יבואו, והסיפור הבא אשר התרחש במודיעין ובבית שמש במקביל, ממחיש זאת יותר מכל סיפור אחר שאני מכיר.
מיקי מנוחין הוא תושב מודיעין. "כאדם פרטי", הוא אומר, "אף פעם לא האמנתי שמסרון בסכום פעוט של 10 שקלים יכול לשנות משהו". אך זהו הדבר אשר שינה את חייו של מיקי יותר מכל דבר אחר שהוא הכיר. זה, וטוב ליבו של אדם אחר. צעיר חרדי מבית-שמש אשר הציל את חייו בתמורה לזכות הפשוטה להציל חיים.
ולהרוויח עוד מעשה טוב.
גם המסע הארוך ביותר, מתחיל בצעד אחד קטן.
גוונים רבים היו בחייו של מיקי. תחילה, הם נצבעו בגוון רגיל, בו צבועים כל חיינו כאשר אנחנו חיים אותם . לימודים, צה"ל שחרור. הרבה גווני חול, שמש וזיעה מלאו את חייו בשנים אלה, בהן שירת מיקי כלוחם בצה"ל. לאחר שיחרורו מהשירות הצבאי, החליפו גווני הכחול את גווני הזית, מיקי התגייס למשטרת מודיעין והחל לשרת כבלש. גם גווני שחור ולבן ביקרו בחייו, הוא נישא לבחירת ליבו והיום הוא כבר אב ל-4 ילדים חמודים. אך לגורל מתברר, היו גוון אחד אותו הוא שמר בצד. לכל צרה שלא תבוא, והצרה לא איחרה להגיע.
לפני 3 שנים, הרגיש מיקי לפתע כאבים בבטנו.
מחלת כליות נדירה, אשר לקחה את חייה של אימו, כוננה בתוכו. שגרת הדיאליזה, המציאות הכה כואבת עבור חולי הכליות, הפכה לשגרת יומו. בתוך תוכו, ידע מיקי שאין לו 7 שנים, של המתנה ממוצעת לתרומת כליה בישראל.
מיקי החליט להחשף. כחלק מגיוס הכספים שהחל לעשות, לשם ניתוח השתלת כליה בחו"ל, פנה מיקי לתושבי עירו – מודיעין – באמצעות ראיון בעיתון המקומי "זמן מודיעין". הוא ביקש עזרה. עלותו של הניתוח בחו"ל הוא מאות אלפי שקלים. מאמצי משפחתו לא העלו אפילו עשירית מהסכום הזה. למרות הקושי, ביקש מיקי מתושבי עירו להתגייס למענו ולתרום באמצעות מסרון (SMS) כ-10 שקלים לקרן אשר הוקמה עבורו על ידי אנשי עמותת "קו לחיים".
אך למרות התרומות, ידע מיקי וידעה משפחתו שיתכן ולעולם לא יגיע לניתוח. תרומה אינה אפשרית ללא תורם.
הנס התרחש לפני חג הפסח. הטלפון של מיקי צלצל ב-1 בלילה (!), בצידו השני של הקו היה יהודי אמריקאי שמתנדב בארגון "מתנת החיים". בהתרגשות מסר לו סם כי נמצא תורם ומיד לאחר החג עליו לעלות למטוס לטיסה לניו-יורק. באותו לילה, התקשה מיקי מנוחין לישון.
אך היה זה, כאשר נכנס מיקי בשערי בית החולים כאשר הבין את מלוא ההפתעה שציפתה לו. תורם, אשר נמצא כי מתאים לתרום כליה, התברר להיות צעיר חרדי, תלמיד ישיבה, מבית שמש. "מתנת החיים" הוא ארגונו של הרב ישעיהו הבר אשר פועל להעלאת המודעות ועידוד אנשים לתרום, על ידי פרסומים בעיתונים כמו "יתד נאמן" בהם הוא קורא לאנשים לעזור. ואנשים נענים בחיוב.
הארגון פועל בהתנדבות מלאה ואף אחד, התורמים והמתנדבים לא מקבלים כסף בתמורה למעשיהם.
לאחר ניתוח שנמשך כ-7 שעות, החלו כוחותיו של מיקי לחזור אליו. תוך 3 שבועות רופאיו שיחררו אותו ולאחר זאת, כמעט מיד, הוא קיבל אישור לחזור אל ילדיו ומשפחתו. המשפחות ,כמובן, שומרות על קשר. "גם לאחר שחזרנו למודיעין", מספר מיקי, "הוא בא לבקר אותי פה בבית. בכל זאת, יש לנו קשר מיוחד"
באופן אישי, כמצדד בתורמת איברים, אני יודע על הויכוח שתרומת איברים מעוררת בציבור הדתי. פעמים רבות, שומעים אנו על איסורים לתרום גם אל מול סכנת חיים. לכן, זה מחמם את הלב לדעת שיש אנשים אשר רואים בדתם חובה מוסרית לעזור לאחרים. תודה מקרב לב על כך שלא אמרתם, השומר אחי אנוכי.
ועוד נקודה בסיפורו של מיקי נגעה לליבי. "הצלחנו לגייס 200 אלף שקל",מספר מיקי, "ואף אחד לא תרם סכום אסטרונומי כדי להגיע לסכום הזה. רוב רובו של הסכום גויס מה-10 שקלים שאנשים פרטיים שלחו במסרונים. זה לא מובן מאליו. יחד איתי עבר ההשתלה בן של איש ציבור מעיר בצפון, והוא ניסה תקופה ארוכה לגייס לבנו את הכסף להשתלה. התושבים לא נרתמו לעזרה כמו שתושבי מודיעין עשו עבורי. אנשים חייבים לקרוא ולדעת את זה – התרומות הקטנות הן אלה שעזרו לי. כל תרומה הכי קטנה הצטברה לסכום הגדול, וזה מה שהציל את החיים שלי. תודה".
הסיפור כולו פורסם ב"זמן מודיעין". הכתבה המלאה, כאן – מושתלי עירך קודמים.
לעיתים, ישנם בחיים רגעים מכוננים. רגעים שקוראים לנו לצאת לקרב. רגעים אשר מבטיחים שאחריהם שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. רגעים, אשר אחריהם הכל משתנה. עבורי, היה זה רגע שבו עמדתי מול קבר טרי והבנתי שלא נתראה עוד לעולם. לעולם לא נצחק יותר. לעולם עוד לא נדבר. היית לי הבחירה להניח את הלפיד שלה על הקרקע, לומר את מילות השלום ולצעוד אל החושך מבלי שהלפיד יאיר את דרכי.
ישנם אנשים מיוחדים, אשר אורם מאיר את האנשים מסביב באור מיוחד. היא הייתה כזו. לעולם לא יכלתי להניח לפיד כזה על הקרקע. מותה היה קריאת השקמה עבורי. מותה היה הרגע בו הלפיד שהיה בידיה, החליף ידיים. לעיתים, כאשר אנו עוברים בבתי קברות יש לפידים אשר מציתים את האור בנשמתנו. אלה אשר אנו עוצרים לידם וקוראים עד המילים המועטות החרוטות על האבן. כך לעיתים, אנחנו רואים את הלפידים של אחרים. חלקם מונחים, אך איננו יכולים להרים אותם.
אנחנו מורשים לשאת רק את הלפידים של אנשים אשר היו יקרים לנו באמת.