מדוע בעצם, אני בעד תרומת איברים?
האם אין זה מספיק לחוות אובדן? האין זה מספיק לדעת שחיי אדם שהיו חשובים לך יכלו להינצל על ידי תרומה? אם הייתה באה בזמן. אם.
אחת ההגדרות לאובדן, אומרת כי האבל הוא פורקן רגשות הדאגה והאהבה שרכשנו למישהו/י שאיננו/ה עוד. כול אותן הלילות ללא שינה שבילינו ליד מיטתה לא תורגמו לשמחת ההחלמה, אפילו שב-CF אין החלמה, גם לא לאחר תרומת איברים. הליכתו של אדם יקר בחיינו מותירה חור עצום וכול האהבה והדאגה שרכשנו, נותרת בעצם ללא מענה. ואת החור העצום הזה ממלא האבל אשר נותן פורקן לכל אותן רגשות חזקות שנותרו ללא מענה.
מדי פעם אני שומע עד כמה שהאבל מיותר, שהאבולוציה תמחק אותו כמו שמחקה אלפי פריטים אחרים שהתבררו כאינם נחוצים להתפתחותינו. ביום שנפסיק להתאבל על מתינו, נפסיק לאהוב אותם ביום של חיים. נפסיק לדאוג להם ולשאול לשלומם. נפסיק לאהוב. איך אפשר לחלוק את השמחה מבלי לחלוק את הדמעות?
לא פעם שואלים אותי מדוע אני בעד תרומת איברים. לכן, החלטתי להעלות על הכתב את הסיבות מדוע אני בעצם בעד תרומת איברים. זהו סיפורי האישי, סיפורו של אדם על רגש ואובדן, על שמחה ביום אחד ודמעות ביום שלמחרת, על מעלות ומורדות. זהו גם הסיפור שלה. זהו גם הסיפור שלך.
1. חמלה
יותר מאלף משפחות ממתינות ברגעי אלה ממש להשתלה. יותר מאלף משפחות מחזיקות בידיהן שעון חול אשר אין יודעים מתי יאזל החול. יותר מאלף משפחות אשר עושות כל הנמצא בידי אדם כדי להרויח עוד זמן, כדי להאט את תקתוקיו. אך אין זה עדיין בכוחו של אדם כדי לעצור שעון זה מלכת. כאשר החול מפסיק לזרום, גורף מלאך המוות עוד נשמה ומשאיר אותנו, החיים, עם תמונות, זכרונות וחדרים בלב אליהם לא נכנס לעולם. ניטשה אמר, אם מסתכלים הרבה זמן לתוך תהום, התהום מתחילה להסתכל עליך. לתהום השכול אין תחתית. אין סוף ללילות בהן אנו לא ישנים, מדפדפים בתוך אלבומי התמונות, דפי הזכרון, מקומות. אך אפשר גם אחרת. חמלה. רגע של חמלה בתרומת איברים. רגע של אצילות בשעה קשה. השורה בה עומדים החוזרים בתשובה, צדיקים גמורים לא רשאים לעמוד בה.
2. צו 8
אנחנו במלחמה. סיפורה של האנושות שזור בסיפורם של אלה אשר במותם ציוו חיים. גברים ונשים, ילדים וזקנים. אלה שבחרו שמותם יהיה קרן אור, נקודה של תקווה גם כאשר ענני הסערה עדיין מכסים את הרקיע . אנחנו במלחמה. יש מחלות שאנו לא יכולים לרפות. יש שאלות שאנו עדיין לא יודעים את התשובות. אולי בעתיד נדע. אולי בעתיד לא יהיו מלחמות. אולי גם לא יהיו מחלות. אך היום איננו יכולים לפעמים להציל חיים בלי אותם אנשים אשר ציוו במותם להציל חיים.
3. תקווה
החיים הם רולטה רוסית. התוכניות שאנו מתכננים, הדברים שאנו עושים. כל אלה נעלמים לעיתים ברגע. מי יודע מה מחכה לנו מחר? מה בעצם מחכה לנו היום? בעולם מקביל ליקום שלנו חיים אנשים. אנשים שחייהם לא ישובו לעולם ליקום הזה. לעולם. חיים אשר מחזיקים שעון של חול. חיים אשר תלויים בהשתלה. חיים שזקוקים לתקווה. מי יודע מה מחכה לי מחר? היום, כאשר אני מסתכל על כרטיס האדי שלי, כאשר כל אחד ואחת מסתכלת על כרטיס האדי שלה, התקווה ממלאה את שעון החול. מאירה, כמו הקשת מבעד לטיפות המים על החלון.
אם אחפש לסכם במילה אחת את הדברים, אבחר במילה אחת – עזרה. אני יודע שבתוך כל אחד מאתנו מתחבא אדם טוב ואין זה חשוב לאיזו מטרה באנו לעולם הזה וכיצד התנהגנו בו עד עכשיו. עזרה יכולה להיות קטנה, כמו להושיט את העט שלך למישהי שבדיוק צריכה כלי כתיבה. בינונית, כמו לעזור לאדם מבוגר לעלות לאוטובוס. ענקית, רק אין גבול לעזרה.
אנחנו קמים כל בוקר עם הרבה מעשים טובים בכיס, שאנחנו עומדים לעשות. אתם בבלוג המעשים הטובים, כאן כולם חתומים על אדי.
זו הסיבה מדוע אני בעד תרומת איברים.