העת להחליט

בימים אלה נכנס לתוקפו חוק המחייב את כלל המבוטחים בביטוח בריאות בגרמניה, להחליט מהי עמדתם אודות תרומת איברים. כלל המבטחים הגרמנים, הפרטיים והממלכתיים כאחד, מחויבים לשאול את עמדתם של המבוטחים שלהם, עד חודש נובמבר הבא (2013).

הדבר יעשה באמצעות מכתב שישלח לכל אחד ואחת ויכיל כרטיס אשר המעוניינים לתרום איברים וגם אלה שלא, יסמנו עליו את החלטתם – בעד או נגד – ויישאו אות הכרטיס מרגע זה ואילך, איתם. אולם, אין החוק מחייב להחליט עם קבלת המכתב. מותר לא להשיב.

ברמה המעשית, ניתן לבחור בתרומת איברים ללא סייג, ניתן לסייג לאיברים מסוימים, ניתן לסרב לתרום איברים וניתן לציין אדם אשר יקבל את ההחלטה ברגע המר.

הימים חולפים.

הם צועדים לידנו, לפעמים בקצב שלנו ולפעמים עוקפים אותנו בצעדים מהירים אך לעולם אינם מאיטים. הם צועדים יחד איתנו בסמטאות האפלות של החיים ובשדרות המוארות, מלאות האור, בשמחה ובאנשים אחרים. עם מי הצעדים שלכם הצטלבו? החברים? ידידים? בן או בת הזוג? או אולי אנשים שלא רציתם לפגוש, או אולי אלה שכבר הרבה זמן שלא ראיתם?

יהיה קצב הצעדים אשר יהיה, יש משהו לא שגרתי בצעדי הזמן. מסתורי ומרגש באותה מידה. הם לוקחים כל אחד וכל אחת לרחוב אחר, כאשר אנו באותו הזמן ובאותו המקום בדיוק. הביטו בתמונה, מה אתם רואים?

תחנת רכבת? אולי. מי רואה תחנת רכבת ומי אדם העושה דיאליזה?

אני כותב שורות אלה בשעות הערב, עוד מעט יצטלבו מחוגי השעון והיום שהיה יתחלף בחדש. אך עבור 3 משפחות תקתוקי השעון ישמעו חזק מתמיד והזמן ייעצר מלכת. שעון החול יספור את הרגעים האחרונים והזיכרונות יחליפו את המילים כמו שהאור מתחלף עם החושך. כאשר התמונות מחליפות את החיוכים, הזמן מחלק את החיים ל-2, החיים שהיו והחיים שאינם. איננו חיים בעבר, אנו שולפים את הזיכרונות כעוות נפשנו כאשר התמונה המוכרת עד דמעות מגיחה, לפתע, משום מקום. כאשר נגיעה או חיוך מזכירים לנו את אלה שאינם.

הזמן לעולם אינו עוצר את צעדיו אך אין זה אומר שכולם צועדים איתו.

The Waiting Time Experiment נוצר על ידי Ogilvy & Mather, חברת פרסום ומדיה מברלין, בשיתוף פעולה עם Fürs Leben (למען החיים). במהלכו, הגיעו Michael Stapf ומכונת הדיאליזה שלו אל רציפי תחנת הרכבת של פרנקפורט (Frankfurt). לא כדי לעלות על הרכבת או לתפוס שאטל, The Waiting Time Experiment הוא דבר ייחודי במינו שנועד להביא את המציאות המרה מאוד של הממתינים לתרומת איברים בגרמניה, אל מול עיניהם של הגרמנים.

כשמספר הממתינים חוצה את ה-12 אלפים, כאשר בכל יום מאבדים את חייהם כ-3 בנים או בנות והזמן עוצר מלכת עבור 3 משפחות וגרמניה צועדת כמעט בסוף אחרי שאר האיחוד האירופי, אמצעים כאלה מתבקשים.

Michael Stapf ממתין לתרומת כליה כ-7 שנים. והשעון סופר לאחור.

בסקרים הכלליים, מיעדים על עצמם בסביבת 75% מהגרמנים כמסכימים לתרומת איברים. בפועל, רק ל-20% יש כרטיס תורם בעוד שגרמניה מדשדשת במקומות בחצי התחתון מבין המדינות הנסקרות על ידי המרכז הגרמני להשתלות עצמו. התמונה הבאה, הלקוחה מהדו"ח השנתי 2011 של ארגון ה-Eurotransplant, ממחישה את התמונה המרה, שהיא מנת חלקם של הממתינים הגרמנים להשתלת איברים:

כל יום מאבדים את חייהם 3 אנשים. בכל יום מצרף השכול עוד 3 משפחות למעגל האובדן המר. זו הייתה קריאת ההשכמה לממשלה הגרמנית.

מלבד משלוח המכתבים, כוללים החוקים החדשים מספר חידושים חשובים נוספים. מבין החשובים שבהם נציין את החובה למנות מי מצוות בית החולים לתפקיד מתאם ההשתלות, אשר תפקידו/ה יהיה לזהות מקרי תרומת איברים ולפעול למימושם – תוך כדי לווי מקצועי של המשפחה (בראש ובראשונה) ותיאום בין הגרומים השונים המעורבים בהשתלה. תפקיד זה, יש לציין, לקוח מהמדינה המובילה בעולם בתחום תרומת האיברים – ספרד – שם במשך שנים רבות קיימים מתאמי/ות השתלות בכל מרכז רפואי בו יכולה להתרחש תרומה. ללא ספק, גישה למשפחה שאיבדה בן או בת אהובים, דורשת סט שונה מאוד של כישורים מאשר רפואה.

חידוש נוסף אשר מוכנס בחקיקה, הוא הליך מבוקר הרבה יותר של קביעת הסדר בתוך רשימת הממתינים עצמה.

שני חידושים אלה (המתאמים והליך הקביעה), יש לציין, הוכנסו בגל הראשון של חקיקה שנכנס לתוקף ב-1 לאפריל. הגל השני של החקיקה, אשר נכנס לתוקף ב-1 לנובמבר, כולל את משלוח המכתבים.

השיטה הנוכחית בגרמניה היא הסכמה מדעת רכה (Soft Opt-In) קלאסית. לפיה, כל אדם המעונין בתרומת איברים, צריך להצהיר על רצונות במהלך חייו. בהיעדר הכרזה זו, נשאלת המשפחה. היוזמה החדשה, באה לנסות בעדינות את שיטת הביניים – חובת הבחירה. לא פעם כתבנו כאן באתר על חשיבותו האמיתית של כרטיס התורם, הכרזת הכוונות שנועדה בעיקר עבור המשפחה שמתחבטת בשאלה הקשה ברגע מר.

נכון בעיניי עושים הגרמנים אשר שואלים את עצמם, מה אני מוכן לעשות כדי להציל חיים?

הבוקר חזרתי מנסיעה לגרמניה. האוויר הקריר, הרחובות המושלגים, האווירה הנפלאה. סוף השנה האזרחית מתקרב ומרגישים את זה בכל מקום. מה שווה תמונה אחת של קבוצת נערים הלבושה בבגדי סנטה העומדת באמצע תחנת הרכבת של שטודגרט וצועקת (זאת אומרת, מנסה לשיר) את Last Christmas של Wham? כן, זה המתחיל במילים: Last christmas i gave you my heart.

אולי רק הדבר הבא, אותו אני מוצא כחשוב והמפתיע מכל בהצעה הגרמנית – החקיקה הגרמנית באה בעיקר לאחר שמספר סקנדלים שונים, הקשורים בתרומת איברים, זיעזעו את גרמניה ב-2012. רובם ככולם נגעו לרופאים אשר זייפו נתונים כדי לקדם אנשים ברשימת ההמתנה. הפגיעה בתרומות האיברים הייתה חדה ומידית.

אך הגרמנים לא וויתרו. הם לא הביטו לאחור ולא חיפשו צעדים נושאי פרסום כדי לרצות את דעת הקהל. נראה כי הממשלה הגרמנית מאמינה שאזרחיה הם אנשים בוגרים המסוגלים לקבל את ההחלטה הנכונה גם במציאות הלא פשוטה.

ומה יכול להיות נכון יותר מלהציל חיים?