אדי, לכל אחד ואחת לידי

יש לי כרטיס אדי. ועשיתי אותו מאוחר מדי.

היו הייתה ילדה קטנה. היא הייתה ככל הילדות, וכל הילדות לא היו כילדה הזאת. לא היה קל להבחין שהיא שונה. היא לא רצתה שיראו. הם תמיד לא רוצים. ילדה עם סוד. הסוד שגנב את נשימותיה.

מה תתני עבור חיוך? רק צעצוע אחד? אני אשאיר אותו כאן, בסדר? מתי חוזרים הביתה? לא יודע מתוקה, אחרי שתרגישי טוב. אני בכלל לא אוהבת את בית החולים. זה בסדר חמודה, גם אני לא אוהב, את יכולה לשחק כאן כמו כל הילדות. כל הילדות לא משחקות בבית חולים, כל הילדות משחקות בחוץ. אני יודע מתוקה, את לא כמו כל הילדות, את ילדה מיוחדת.

מה תתני עבור חיוך? נשיקה? ההורים לא צריכים לדעת.

לילות של מאי הם הקרים ביותר בקיץ, קצת חורף אבל עוד לא לגמרי קיץ. אבל כבר אפשר לטייל בחוץ, להביט על הירח, להקשיב לרחש שמופרע רק על ידי הציפורים המאוחרות שעפות מעץ לעץ. כמעט אפשר לשמוע את נשימותייך.

השמחות הקטנות ביותר הן השמחות המאושרות ביותר. קוביה קטנה של שוקולד, רגע קט של שקט, רחש גלי הים. לנשום. למלא את החזה בחמצן ולנשוף. כמעט כמו טרזן, רק בלי לצעוק. זה אף פעם לא פשוט. לימודים, עבודה, לימודים, עבודה. אם את הולכת לאוניברסיטה, צריך למצוא זמן בשביל הבדיקות הסדירות. אם את הולכת לבדיקות הסדירות צריך למצוא זמן לעבודה. אם את הולכת לעבודה, צריך למצוא זמן בשביל לנשום.

רק תנשמי. עוד יום ועוד יום. עוד פעם ועוד פעם. עוד קצת ועוד קצת. הניחי את בלון החמצן. ימי ההולדת. נכון שזה כיף לקבל מתנות, גם את הפשוטות ביותר? כל כך הרבה אנשים יודעים שאת כאן. לכל כך הרבה אנשים את חשובה. כל שנה. כל שנים. אנחנו? אנחנו נהיה כאן לעוד ימי הולדת. רק תנשמי.

רק תנשמי. ושילך לכל הרוחות הסוד שגונב את נשימותייך.זה שמתגנב כמו אחרון הגנבים וגונב אותן ממך. זה אשר ממלא את ריאותייך ומתיר פחות ופחות מקום לחמצן החיוני. זה אשר אני אראה לו יום אחד אצבע משולשת.

רק תנשמי

נשימותיה הלכו והפכו לכבדות יותר ויותר. ליבה פעם בחוזקה, נאחז בחיים. ידיה אחזו בסדיני מיטתה ושפתה ננשכה כלא מאמינה. זה הקרב האחרון. הקרב של הטוב ברע והטוב חייב לנמצח. הקרב שאליו יש לגייס את כל הכוחות. את כל כוחות הרופאים. את כל כוחותייך. את הכוחות שהבטחנו לך ואת הכוחות שמצאנו בתוך עצמנו. ורק בתוך עינייך אפשר היה לראות את הרוגע, את כל החלומות אשר העולם הזה קיבל ממך.

מלאך המוות לגם את הנשימה האחרונה שלה ועינייה נעצמו בפעם האחרונה.

כאשר יושבים על שפת תהום, אי אפשר שלא להקשיב לרוח. רודפת אחרי השריקות של עצמה, קוראת לך לרדת. הלאה, מטה, לתוך החושך. אם מסתכלים מספיק זמן לתוך התהום , התהום מתחילה להסתכל עליך. אתה לא מסתכל לצדדים, פוחד לראות מישהו יושב לידך. פוחד לשאול אותו מה מעשיו, פוחד שהוא ישאל מה מעשיך. התהום לא עונה. היא סופגת בשקט את הצעקות והשתיקות כאחד. השתיקות ארוכות , ארוכות מתמיד, הצעקות מתפרצות, חותכות. נשלחות כמו אגרוף, מלאות זעם, מכות באויב הבלתי נראה, פעם ועוד פעם. השמיים אפורים, נמוכים. האופק רחוק, קהה. קר. קרני האור לא מגיעות לכאן. זהו שטח הפקר. שטח של נשמות אבודות, מצולקות, כמו הנוף. מחפשות נחמה שלא קיימת. מושיטות יד שלא נוגעת.

לפעמים אני חושב שאני רואה שם למטה, צלליות. צלליות של דברים שהיו ולא יהיו עוד. הן לא הכירו אותך ואני לא מצפה שהן יבינו.

ועכשיו, כשאת שם למעלה, אני מקווה שקל לך לנשום. לך ולחברים שאיתך. רק תנשמי. יד נעלמה קוטפת את הורדים. רק רציתי שתדעי, העולם הבא הפך מואר עוד יותר והעולם הזה החשיך מעט.

ביום קיץ שטוף שמש, הלכתי לחתום על כרטיס אדי. כיוון שמאותו רגע ואילך ידעתי;

אדי, לכל אחד ואחת לידי.