קסיוואנג היא ילדה קטנה, היא עדיין תינוקת.
היא נולדה במונגוליה התיכונה, השוכנת למרגלות הרים נישאים, המביטים בדממה על חייה של הילדה הקטנה הנגלים ממרומי פסגותיהם. שותקים, כאילו יודעים סוד, אפופי עננים, כאילו אינם רוצים להביט עוד.
אפופי קרח שימס עם הדמעה הראשונה.
מכל הצעצועים היא רצתה את הדובי. הדובונית בשמלה הסגולה וסרט תואם ליד אחת האוזניים, שבתה את עינייה של הילדה הקטנה. ורק בעינייה אפשר היה ליראות את השמחה. קסיוואנג נולדה משותקת.
ורק הדובי חייך אליה. והילדה הקטנה חייכה בחזרה.
בת יחידה, ו-קסיוואנג הציתה תקווה בלב הוריה שלא התכוונו לוותר למחלה על בתם התינוקת. ימים כלילות עשו הוריה כל מאמץ בהישג ידיהם כדי להטיב עם בתם הקטנה. הם לא ידעו כמה זמן הקציב להם שעון החול אך הם לעולם לא איבדו תקווה. ואת התקווה שהם רכשו, הם נתנו לתינוקת. קסיוואנג היא תקווה, בשפה המקומית.
כי אהבה לא נמדדת כאשר זה קל לאהוב. אהבה נמדדת כאשר זה קשה. כאשר זה סהרורי וטיפות הגשם נוקשות על החלון. כאשר אינך יודע איזה יום יהיה אחרון, כאשר אינך יודעת האם עשית הכל. אהבה היא דרך ויש דרכים רצופי מכשולים. קטנים כגדולים, ואדיות כהרים. מי, דרכו קלה במישור ומי דרכו קשה בין פסגות. מי מטייל בנקל בואדיות לאור שמש ומי נלחם על דרכו בלילה חשוך. אז מי מאירה את דרכו של אדם? מי תאיר את הפסגה הבאה או תקבע באפלה? התשובה מסביב, תסתכלו.
תקווה ותוכל לראות לאן לצעוד את הצעד הבא, תאבד תקווה ולעולם לא תצא מהחושך אליו נכנסת. תקווה ומתוך תקווה תרים את הראש ותראה את הפסגה הבאה, תאמין ותושיט את ידך לגעת באבן האשונה להתחיל לטפס, תהרהר בכישלון ולא תרים את מבטך מקצות נעליך.
והוריה של קסיוואנג קיוו, קיוו הרבה. קיוו שיבוא יום ויוכלו להתגבר על מחלתה. יבוא יום והסופה תחלוף. יבוא יום וביתם תדבר. אך לגורל היו תוכניות אחרות. עד היום, לעיתים אומרים לי שבדת היהודית קיימות נשמות שנועדו לעשות רק תיקון קטן בעולם הזה. ולכן הן נולדות רק לרגע קט ולאחר מכן חוזרות למלכות השמיים. אני מוצא זאת קשה לאמונה. קשה לי להאמין שכך מצדיקים סבל.
מחלתה של קסיוואנג, הייתה סופנית. היא הייתה רק בת שנתיים, כאשר גופה הקטן נכנע למחלה הארורה.
עם עיניים רטובות מדמעות, התלבטו הוריה של קסיוואנג הקטנה כיצד לנהוג אחרי מותה. ולפתע, זה נעשה ברור. "קראנו לה תקווה", אמרה אמה, "החלטנו לתרום את איבריה לילדים אחרים כי משמשפחה אחרת לא תצטרך לעבור דרך מה שאני עוברת עכשיו. הילדה שלי איננה אבל אני יכולה לחסוך טרגדיה של משפחה אחרת".
אצילות ליבם הצילה את חייהם של שני ילדים קטנים.
לעיתים הדמעות נושאות כאב גדול.
לעיתים, הן סמל של הוכרה.
משפחתה של קסיוואנג הוציאה כ-200,000 יין (כ-31,396 דולר) כדי לטפל בביתם התינוקת. נותרו להם חובות של 70,000 יין (כ-11000 דולר). אנשים רבים, אחרי ששמעו את סיפורה של המשפחה ביקשו לתרום לעזרתה. הלב האנושי עדיין פועם באנשים רבים גם בחבל ארץ מרוחק זה. אך המשפחה דחתה בנימוס את התרומות.
"אנחנו עדיין צעירים ויכולים לבנות את חיינו ב-2 ידינו", אמרה אמה של קסיוואנג הקטנה, "תודה אך איננו רוצים את כספם של אנשים".
ורק דובי, נשאר על מיטת בית החולים, נזכר בכל הרגעים השמחים שהם חלקו יחד. עדיין מנסה לשמוע את צחוקה של קסיוואנג הקטנה. אך הצחוק שלה, איננו נשמע עוד.
לא תמיד רואים, אך גם הצעצועים בוכים לפעמים. והדמעות שלהם יקרות לעיתים משל אנשים.