עוד 7 ימים זה קורה.
לא צריך הרבה כדי לחולל ניסים. כאשר יש לשמור על אור החיים, התמדה ורגישות עושים את הקסם. קסם אשר מתרחש ביום אחד בשנה. גפרור אחד מסוגל להצית אור גדול, לאחר שיצית מספיק נרות. כל מה שנחוץ, זה להניח אותו בידיים הנכונות. כיצד מוצאים ידיים נכונות? כאשר מחפשים ידיים שמושטות להגן על נר אשר כמעט דעך.
וידיהם של שגרירי רוטשילד הם בהחלט הידיים הנכונות להפקיד את תרומת האיברים.
בחן ובשקט עוברים הימים. יש ימים שקטים וימים סוערים, ימים מלאים וימים ריקים, ימים ארוכים וקצרים וכאלה אשר זוכרים וכאלה שלא. הם צועדים בקצב שלהם, כאילו הזמן יכול להאט ופוגשים כל אחד מאיתנו בבוקר ונפרדים בערב. למחרת יהיה עוד יום. לעיתים, אנו מקווים לפגוש יום מסביר פנים. אף אחד לא רוצה לפגוש יום מצוברח. אנו מקווים שמחר יהיה יום שונה.
אם מחר יגיע.
מה דעתכם על השקיעה? האם זהו סופו של עוד יום שעבר, רגע לנוח, לפתוח את החלון ואולי גם לטייל עם אדם שאתם אוהבים למראה השמיים הנצבעים בז'? או שמה זהו סופו של עוד יום שעבר והמחשבות נתונות כעת למחשבה 'כמה ימים עוד נותרו'?
רובנו נבחר באפשרות הראשונה. כאשר הצרה לא התדפקה על דלת ביתנו, לא רבים יחפשו אותה. עבור רובנו, החיים מתנהלים לעיתם ללא בעיות מיוחדות.
אך יש משפחות שיבחרו בתשובה ה-2. עבורן, סופו של יום מקרב אותן אל הבלתי נמנע. במציאות של תרומת האיברים בישראל, המחר לא תמיד מגיע.
אך יש אנשים ששמו לעצמם מטרה לשנות מציאות זו. מציאות בה גם אלה שחליטו כי ברצונם לתרום איברים, החלטתם אינה נודעת לבני משפחתם. אני כותב זאת מכיוון שאני מאמין כי ההחלטתה לתרום איברים אינה מגיע למראה הדוכן של שגרירי רוטשילד. אם קיימת שם בפנים התנגדות. היא צריכה להתיפתר, לקבל מענה כד שהיד תוכל לחתום על דף נייר האומר "כן, אני רוצה לתרום איברים. במותי, אני רוצה להציל חיים. כן, אני רואה בכך הצלת חיים".
להחלטה כזו מגיעים. להחלטה כזו מתבגרים. להחלטה כזו צומחים מתוך הבנה והכרת תודה למשפחות שתרמו איברים והצילו חיים. אולי חיים של מישהי, שחשובה לך.
אך האם לכולנו האומץ לספר לבני המשפחה, מה אנו מבקשים לעשות ביום, בו לא נהיה עוד? התשובה בפשטות, לא. לא לכולם ולא לרבים האומץ לחלום על יום מותם, על החיים שינצלו, ולספר על כך לאמא ואבא, לאח הקטן ולאחות הגדולה. לא תמיד המשפחה תרצה לשמוע על מוות. לא תמיד הצלת החיים, תהיה חשובה עבורה יותר, מהחיים עצמם.
וזה בסדר גמור. אין זה פשוט לדבר על מוות. אין זה קל להיפרד מאדם שאנו אוהבים ועוד לא הספקנו לחלוק איתו את כל הדברים שרצינו לחלוק, לספר לה הכל ואפילו, סתם להיות ביחד, בלי לדבר.
אבל לצערי, האובדן יתדפק על דלת ביתנו. אנחנו נפגוש בו גם עבור אנשים שאנו אוהבים. וביום הזה, אולי נדע שהאדם שאהבנו, רצה וביקש שהמוות לא יקטוף את חייהם של אלה, שתרומת איברים יכולה להציל את חייהם. אולי נדע, שטוב ליבו של אדם איננו נגמר ברגע בוא לא נתראה עוד לעולם, לעולם לא נחלוק עוד חויות ולא נצחק ביחד. כיצד נדע?
נדע אם האדם בחר לחתום על כרטיס תורם.
מכיוון שזוהי חשיבותו של הכרטיס. כמו קרן אור, הוא מאיר את הרגע המר באור אחר. אולי, אנחנו לא יכולים עדיין לדבר עם האנשים שאנחנו אוהבים על יום מותם. אולי, אנחנו עדיין חולמים שלא נפרד לעולם. אך כאשר המציאות המרה טופחת על פנינו, אנחנו יכולים ללמוד את מה שלעולם לא יכלנו ללמוד בחיים.
ללמוד מחדש את ערך החיים.
לשם כך, חשוב לחתום על כרטיס תורם. בשם כך, גם השנה – עלו והצליחו כל משתתפי יום הצלת החיים, הגיעו אל אנשים שרוצים להושיט יד ולחתום על כרטיס תורם, כדי שאולי, ביום מן הימין תושט יד לקראתם בהכרת תודה אינסופית.