לורן (לו) דיטריך הייתה מנושאי הלפיד האולימפי באולימפיאדת החורף ב-2002 בארה"ב, אשר נערכה ב-Salt Lake City. ב-2002 היא זכתה לקבל גם את הפרס על שמה של גלוריה ברון, הניתן בכל שנה בארה"ב לכ-25 מנהיגים צעירים על הישגים יוצאי דופן לטובת החברה והאנשים.
לפני קצת יותר מחודש, באוגוסט השנה, סיסטיק פיברוזיס הארור לקח אותה מאיתנו. היא הייתה רק בת 28.
מאמציה האין-סופיים, הכישרון שלה לפנות אל ליבם של אנשים והחיוך שלה, שהיה חלק בלתי נפרד ממנה גם בשעות הקשות ביותר, זיכו את לורן בתואר אחד נוסף – עבור רבים מאוד, היא הייתה גם השגרירה של סיסטיק פיברוזיס.
הוקסמתי מרוחה של אישה צעירה זו. מהחיוך. מהנחישות.במהלך חייה, נגעה לורן בליבם של אנשים רבים. אנשים, אשר בליבם מעתה, תמיד תחסר פיסה. עבורם, תהיה מעתה משמעות לגמרי אחרת לצמד המילים סיסטיק פיברוזיס. בליבם. תהיה מעתה חלקה מיוחדת עבור הילדה שנתנה לסיסטיק פיברוזיס פנים אנושיות.
הפנים שלה.
כאשר היא נלחמה בשביל לנשום. כאשר היא חיכתה לכל אחת מההשתלות שהיו לה. כאשר היא איבדה חברים למחלה הארורה הזאת. הפנים שלה האירו כנסים, ומפגשי חברות בארה"ב. את דפי העיתונים ועמודי האינטרנט. זה דורש אומץ מיוחד לצאת ולומר שאולי לא תהיי כאן יותר ולספר מה היא המחלה.
לעיתים בחיינו, עלינו לקבל את ההחלטה אם לוותר או להילחם. ולורן קיבלה את ההחלטה. היא נלחמה ב-CF בכל אמצעי שהיה לה והלבבות שהיא כבשה לא יוותרו ל-CF עוד מילימטרים רבים.
לורן אולי איננה עוד אך המורשת שלה חיה. מורשת שיום אחד תמחץ את המחלה הארורה הזאת כמו שרק האור יודע לגרש את החושך. מותה הטראגי קורא אחריו ועוד ועוד אנשים ניצבים עתה כתף אל כתף לתת Fight למחלה הארורה הזאת, עד שלא נשמע יותר את המילה CF לעולם. כמו חיילת שנפלה בקרב, ידיים רבות מושטות לעצור את נפילתה ואולי, רק אולי יש עדיים תקווה. מותה של לורן לא יהיה לשווא, את זה אני יכול להבטיח לכם. עד אשר ה-CF יעלם מהעולם. לי הוא לא יחסר.
ומכאן, מישראל הקטנה תרשו לי בבקשה לשלוח את תנחומינו הכנים לכל אלה שליבם נשבר. נשבר לרסיסים שרק דמעות יודעות למלא. מלאכת השיחזור איננה קלה. לא קל לשרוד את הדרך העקלקלה בחזרה אל החיים. אני יודע זאת ממקור ראשון. עמקים עמוקים מאוד ופסגות קשות לטיפוס מצפות לכל אחד/ת שאיבד/ה אדם יקר. אל העמקים לא חודר אור שמש ואת הפסגות יש לעבור לבד ובקור אימים. אנו יושבים לעתים בעמקים העמוקים ביותר מתוך תקווה שהאדם שאיבדנו ישוב אלינו ומחליקים על הפסגות המושלגות כדי ליפול חזרה. ובכל זאת, יש לחזור אל החיים ולמצוא את הדרך לחייך לכל האנשים שמסביבם. ומי, אם לא לורן, ידעה לנסח את זה טוב יותר:
החיים הם מתנה. תהיי נשמתך Lo צרורה בצרור החיים.