סיכום 2011: אופטימיות זהירה

זה לא פשוט.

זה לא פשוט לכתוב כאשר אתה מכיר מישהי מהרשימה. 2011 היא השנה הראשונה בה אני מסקר את פעילויות המרכז הלאומי להשתלות. 2011 הייתה גם השנה עליה כתבתי את זה. הלב יכול להבריא. הצלקות, לא.

זמן רב אספתי כוחות כדי לכתוב את הסיכום הזה. 2011, הייתה שנה בה האמנתי שניסים קורים. האמנתי (והאמנו) שתבוא השתלה והיא תחיה. אך את הניסים שמר הגורל לאחרים (ואני שמח בשבילם) וממילא הוא מחלק אותם ביד קמוצה. כמו אדם קשה לב שנועל את ארנקו למראה ילדים המתחננים לפרוטה, כך נועל הוא את ליבו למראה אלה המתחננים על חיי היקרים להם.

הלב נשבר לרסיסים והם התפזרו מסביבי כמו אלפי טיפות זוהרות לזכרה. לזכרם של חלומות שלה שלא יתגשמו, לזכרן של מילים שלה שלא יאמרו. אני מקווה שבמקום בו את נמצאת עכשיו, את יכולה לנשום בחופשיות וזה לא כואב לך יותר.

 

א. כללי

כמה ציפורים שיחרר נוח אך רק היונה חזרה עם עלה של זית. וכמו בסיפור המקראי מתוך ענני הסערה יכולה לבצבץ קרן אור. 2011 הייתה השנה בה נקבע רף חדש של המשפחות האצילות אשר הסכימו בשעה מרה וחשוכה לתרום את איברי יקיריהם. 89 משפחות אצילות עשו זאת והצילו את חייהם של 261 אנשים. מספר מדהים. תחשבו על זה לרגע, 261 אנשים, 261 משפחות, 522 הורים, לכל הפחות 522 חברים טובים – קיבלו את חייהם בחזרה.

כי אין בליבי ספק שאלה הן המשפחות שתורמות. משפחות אצילות שמתוך יצא/ה אדם רגיש לסבלם של אנשים מסביבו, משפחות אצילות אשר בשעה קשה החליטו לכבד את בקשתו/ה ובחרו בחיים. המוות יצטרך להמתין. החלטה נפלאה.

המון אנשים חדשים חתמו השנה על כרטיס אדי. כ-70 אלפי אנשים חתמו השנה על כרטיס אדי. 70 אלפי אנשים שהבינו שיש בידם להציל חיים. 70 אלף נשים וגברים, הלוואי ובחירתם לא תיבחן לעד.

מקור לנתונים: אתר משרד הבריאות – כאן וסיכום פעילות המרכז הלאומי להשתלות לשנת 2011 – כאן.

 

ב. הסכמה לתרומת איברים

כ-55% אחוזים מכל האנשים אשר האפשרות להציל חיים נקרתה בדרכם, הסכימו לעשות זאת השנה. ועל כך מגיע שאפו גדול לכל העוסקים במלאכה אך בראש ובראשונה למשפחות עצמן וגם לכל עובדי המרכז הלאומי להשתלות, למתאמות, לאחיות, לרופאים ולכל בן אדם ובת אדם אשר שמו להם למטרה להציל חיים.

את המספרים הממשיים ניתן לראות כאן:

כ-89 משפחות הסכימו לתרום איברים כשהאפשרות נקרתה בדרכן. בזכות אצילות ליבן ניצלו חייהם של 261 אנשים. כל כך הרבה אנשים זכו לראות שוב את אורה של השמש, את האנשים היקרים להם בזכותה של משפחה אצילה אשר בחרה בחיים. אני יודע מה זה אובדן, אני יודע זאת ממקור ראשון ולכן אני מרכין את ראשי בפני אנשים אלה ואומר תודה, תודה שלא אמרתם 'השומר אחי אנוכי?'.

 

ג. השתלות

כ-384 ניתוחי השתלות התבצעו בשנת 2011.

מדובר במספר גבוהה משמעותית מזה של השנים הקודמות. זהו מספר ההשתלות גבוהה ביותר מאז הקמתו של המרכז הלאומי להשתלות ועל כך מגיע כבוד רב לכל העוסקים במלאכה. במציאות היום, זה לא ברור מאליו לתרום איברים, ההישג והמספרים המדהימים שלעיל מושגים באמצעות עבודה קשה שמשקיעים כל אחד ואחת שעבודתם נושקת לתחום הכה החשוב הזה של תרומת איברים.

זהו המספר הכולל של כלל הניתוחים שהתבצעו, הן מותרמים חיים והן מתורמים מתים. במהלכם כ-312 הושתלו באנשים. הישג מדהים.

בשנה זו, החל המרכז הלאומי להשתלות לפעול בתחום השתלת קרנית. כ-821 ניתוחים להשתלת קרנית בוצעו בשנה.

גם בהשתלות השונות נרשמה עליה מרשימה.

 

ד. הסכמה לתרומת איברים – בחינה לאורך זמן

כדי להבין טוב יותר את המגמה המתפתחת בתרומות האיברים, מומלץ לבחון את הדברים לאורך זמן:

כפי שניתן לראות, אכן קיימת כאן מגמה. בתחילת שנות ה-2000 היה מספר ההסכמות לתרומת איברים גבוהה יותר ממספר הסירובים. מגמה זו התהפכה בשנת 2002 בה עלה מספר הסירובים (79) מעל למספר ההסכמות (68). פער זה עלה בהתמדה והגיע לשיאו בשנת 2005, בה פער של כ-24 הבדיל בין מספר המסכימים (68) לבין מספר המסרבים (92) באותה שנה.

החל משנה זו הלך פער זה והצטמק. גורמים שונים הובילו לעליית המודעות בציבור הישראלי להצלת חיים. מספר פרשות עוררו את הויכוח בציבור הישראלי והזמינו אותו לפעול, בראשן סיפורו של כדורגלן הצמרת לשעבר אבי כהן אשר היה חתום ע כרטיס אדי אך משפחתו סירבה לתרום את איבריו, אשר התרחשה בשנת 2010, שנת המהפך. הויכוח הנוקב אשר התנהל לאחר מותו בחברה הישראלית סביב שאלת תרומת האיברים, העלה לקדמת הבמה את סבלם של הממתינים להשתלה ואובדן החיים שהיה באפשרותינו למנוע. יותר ויותר אנשים חתמו על כרטיס אדי, יותר ויותר אנשים ביקשו לקדש את החיים ולא את המוות.

אך מהפכים מאין אלו לא קורים בעצמם. אנשים נחושים אשר חלקם איבדו אדם יקר למחלה זו או אחרת, עומדים מאחוריהם. צלצול ההשכמה נשמע עבורם. לא עוד, הדהד בראשם של רבים שיצאו לדרך. לא עוד מוות שהיה ניתן למנוע. כוח רצון חזק מפלדה לאחר שחושל בדמעות של אובדן, מוביל לתוצאות כאלה. זיכרונות, לא מילים, מנצחים לבבות. חלומות שלא יתגשמו נוגעים ברכות שם, היכן שאף מילה לא תוכל לגעת.

 

ה. השתלת איברים – בחינה לאורך זמן

ככל שהדבר נוגע לאיברים הנתרמים עצמם, אין ממש בבחינה שלהם לאורך זמן. הרי, זמינותם של האיברים להשתלה תלויה בראש ובראשונה בשיעור ההסכמה לתרומת איברים. אך יש דבר חשוב, אותו אפשר לראות רק בתצוגה זו:

להציל חיים ניתן לא רק לאחר מוות מוחי. לעיתים, אפשר להציל חיים כאשר אנו בין החיים. כליה הינה מהאיברים החשובים שמצילים חיים בדרך זו. ב-2011 כ-733 אנשים המתינו להשתלת כליה. עבור 36 מתוכם הייתה זו שנה אחת יותר מדי.

את אובדן החיים הזה ניתן היה למנוע.

הביטו בגרף, הקו הכתום הוא הקו שמעניין. אך הביטו בקו שמצא מעליו במשך כמעט כל השנים. תרומתם של נפטרים גוברת על זו של החיים. שם אנחנו רוצים להיות, מעל לקו הכחול. אך נראה כי המצב הפוך. אני משער כי מרבית תרומות הכליה נעשות היום על ידי המעגל הקרוב, על ידי אלה שליבם יחצה ל-2 אם המוות יתדפק על דלתות ביתם.

בשונה מאחרים, את מותם של חולי הכליה ניתן ואפשר למנוע. אך אפשר לעשות זאת רק על ידי תרומתם של אנשים שליבם פועם והם משיטים יד לעזור. כבר תיארנו כאן את היוזמה הנפלאה של ארגון "מתנת החיים" של הרב ישעיהו הבר אשר פועל להעלאת המודעות ועידוד אנשים לתרום, על ידי פרסומים בעיתונים כמו "יתד נאמן". שום מחלה לא תנצח כאשר אנשים קמים כתף אל כתף כדי לעזור. מאז הקמתו ב-2010, הציל ארגון "מתנת החיים" את חייהם של 63 אנשים. את סיפורו המרגש של מיקי מנוחין ממודיעין הבאנו כאן באתר, את סיפורה המרגש של טלי גל-לוי אשר חייה ניצלו הודות לאצילות ליבו של יהודי אמריקאי שארגון "מתנת החיים" הפגיש ביניהם, תוכלו לקרות בכתבת ערוץ 2 כאן. הסיפור המרגש הזה מאתר בזכות את דף הבית של ארגון "מתנת החיים".

תראו את הכתבה המרגשת של ערוץ 2, קשה שלא להתפעל מהסיפור המרגש. אך קשה גם שלא להסכים לדבריו של סם וולדמן, אחד ממייסדי ארגון "מתנת החיים". המודעות בארץ לתרומת כליה אכן שואפת ל-0. לצערי, אין סטטיסטיקה אמינה בנושא (ובהזדמנות זו אני קורא למרכז הלאומי להשתלות לפרסם זאת בשנה הבאה) אך אני משער כי רוב התרומות בארץ, נעשות על ידי מעגליו הקרובים של אדם. גם עמותת "מתנת החיים" מודה כי המודעות לתרומה אלטרואיסטית בישראל נמוכה במיוחד.

אנחנו חייבים לסמן את הגברת המודעות לתרומת כליה כמטרה לשנה הקרובה.

 

ו. כרטיס בלבבי

כרטיס אדי נוסד לאחר מותו של אדי (אהוד) בן דרור. כרטיס בלבבי נוסד לאחר מותה של בלהה הירשברג. כתבתי כאן לא פעם מה הוביל אותי לפתוח את הבלוג הזה.

כנראה, ככה זה. זו הצורה בה מתנהלים הדברים בעולם. רק כאשר אנו מאבדים אדם יקר, אנחנו שמים לב לפתע, כמה הוא חסר. כך היה עם אדי, כך היה עם בלהה.

כרטיס בלבבי נוסד בשנת 2011. הכרטיס נועד לציבור הדתי, או כזה שרואה את עמדת הדת חשובה ככל שהדברים נוגעים למוות. יוזמי הכרטיס עשו מאמץ כביר לגייס לצידם הסכמה של רבנים בכירים ועל כן, מאחורי הכרטיס עומדים שימות כמו הרב ישראל אביחי (ראש ישיבת המקובלים 'בית אל' בירושלים), הרב חיים דרוקמן, הרב יעקב אריאל, הרב שלמה אבינר, דב ליאור והרב אליעזר מלמד.

את עמותת 'בלבבי' יסד אשר הירשברג, לזכר אישתו שנפטרה לאחר שגופה דחה את הריאות שהושתלו בגופה. "בזכות הציפייה להשתלה היא חיה בידיעה שהיא לא חולה במחלה סופנית, אלא ממתינה להשתלה", הוא אמר בראיון לעיתון "ישראל היום". רק להסכים בלב מלא, אני יכול למשפט הזה. להסכים ולהצטרף. במילותיו שלו, במשפט אחד, הצליח אשר לסכם את המטרה של כל המצדדים בתרומת איברים, קדושת החיים.

כרטיס "בלבבי" מציע למי שמעוניין לתרום איברים ולהציל חיים, דרך שונה מזו הקיימת כיום. במרכזו של הכרטיס נמצא ארגון "ערבים" אשר חברים בו רבנים ורופאים הבקיאים בהלכה היהודית. במקרה של תרומת איברים, אמור נציגו/ה של ארגון זה להגיע אל בית החולים וללוות את המשפחה בתהליך תרומת האיברים. תפקידו המרכזי של נציג ה"ערבים" יהיה לוודא שבמתן הסכמה לתרום איברים לאחר מוות מוחי-נשימתי מצבו של התורם אכן עונה באופן וודאי ומוחלט על הגדרת המוות המוחי-נשימתי בהתאם לדרישות הרבנות הראשית לישראל ובהתאם לחוק.

הכרטיס התקבל בקרירות.

למעשה, כיום הכרטיס אינו מזכה את החותמים עליו בקדימות וארגון "בלבבי" אינו מקבל תקציב ממשלתי. שוחחתי עם אשר. למעשה, תחילה קיוויתי רק לקבל סטטיסטיקה שחסרה באתר "בלבבי" אך השיחה גלשה במהירות לאפיקים אחרים. סטטיסטיקה לא קיבלתי (וזה לא משנה) אך שמעתי כמה סיפורים נפלאים על תרומת איברים שיצאו לפועל (שלא במסגרת "בלבבי") ואיש חם ואכפתי ששם לעצמו למטרה להעלות את שיעור תרומת האיברים בישראל.

אני מעריך אדם שמשקיע מכספו הפרטי וזמנו האישי כדי להגיע אל הקהל הדתי וקורא לכל הנוגעים בדבר, גם לאנשי "בלבבי" וגם לאנשי המרכז הלאומי להשתלות (אדי) למצוא את דרך האמצע ולשלב ידיים יחד, במטרה אחת – להציל חיים.

 

ז. ממתינים להשתלה

את מספר הממתינים ניתן לבחון בעיקר לאורך זמן.

ההסכמה לתרומת איברים היא אירוע העומד בפני עצמו. כל הסכמה נעשית לחוד, על ידי אנשים שונים ואי אפשר להקיש ממנה את פרטי ההסכמה הבאה (היכן תתרחש ומתי). אך הממתינים להשתלה ימתינו את כל השנים שידרשו. מי שלא זכה להשתלה בשנה זו, ימתין גם בשנה הבאה. כדי להבין טוב יותר את מצב הדברים, נבחן את הנתונים הבאים:

אלה הם נתוני המרכז הלאומי להשתלות (המספרים נכונים ל-1 בינואר בכל שנה):

	כליות	כבד	לב	ראות	לב וראות	כליה ולבלב
2006	490	101	106	47	6	18
2007	518	123	117	50	9	16
2008	540	117	115	65	5	22
2009	598	131	121	46	7	20
2010	690	151	133	66	6	23
2011	733	159	128	79	2	16
2012	729	135	96	70	1	10

כ-1300 איש המתינו בתחילת השנה להשתלת קרנית (זו השנה הראשונה).

כדי לבחון את הנתונים טוב יותר, נביא את הנתונים גם הפעם כגרפים אל מול ציר הזמן:

כפי שניתן לראות ב-2 הדרכים, מספר הממתינים להשתלת כליה גדול מספרית הרבה יותר ממספר שאר האנשים הזקוקים להשתלה מצילת חיים. כדי להקל על הצגת הדברים, נביא גרף נוסף, הפעם, ללא הממתינים להשתלת כליה:

אלה הן תוצאותיה של 2011 אשר נושאות עבורי את האופטימיות הזהירה.

לראשונה, מאז קיום המרכז הלאומי להשתלות, חלה ירידה במספר הממתינים לתרומת איברים. קשה להפריז בחשיבותה של ידיעה זו. קשה באופן כללי, להפריז בכל דבר חיובי הקשור לתרומת איברים. אך מכל הדברים שכתבתי לסיכום השנה – זו מפיחה תקווה. לראשונה, מאז קיום המרכז הלאומי להשתלות, ניתן לדמיין שרואים את האור בקצה המנהרה. אור החיים המגרש את חושך המוות. אור החיים עבור כל כך הרבה אנשים

תעצרו לרגע ודמיינו עולם בו אנשים לא מתים בגלל מחסור באיברים. בו דמעות לא נשמטות אל קרקע הקבר. בו איננו חולקים אובדן. תסתכלו מסביב, כמה אנשים יש סביבנו. כולנו כל כך שונים ובכל זאת יש לנו דבר אחד במשותף, הכמיהה לחיים. וזה מה שצריך להנחות אותנו.

וגם, יש בקשה קטנטנה מהמרכז הלאומי להשתלות. בשנה הבאה, תפרסמו בבקשה גם את מספר הממתינים החדשים. תיאורטית, ניתן לחשב זאת מהנתונים שיש במציאות לא ניתן באמת לעשות זאת מכיוון שהנתונים מחולקים לפי הממתינים לאיברים השונים, בעוד שאנשים ממתינים לעיתים להשתלה של מספר איברים (כלומר, אדם אחת נספר מספר פעמים כממתין לאיברים שונים).

ירידה במספר הממתינים היא הישג אדיר. היא קרן האור בעקבותיה אנחנו צועדים. מי ייתן, וגם לסיכום 2012 אוכל לכתוב על עוד ירידה במספר הממתינים. ובינתיים, שאפו גדול וכל הכבוד לכל האנשים שעשו לילות כימים למען ההישג החשוב הזה. אתם מדהימים.

 

ח. אלה, עבורם הייתה זו שנה אחת מדי

105 להבות כיבה המוות השנה. ב-105 בתים ביקר השנה אובדן ו-105 משפחות וחברים, הצטרפו אל משפחת השכול השנה.

2011 היא שנה מיוחדת עבורי. בשנה זו הצטרפתי אל משפחת השכול הישראלית. בשנה זו למדתי את הכאב שמותיר מותו של אדם יקר. למדתי שלא הערכתי נכון את כוחו של האבל. אבל הוא פורקן של כל רגשות החיבה והדאגה שרכשנו לאדם יקר שעתה, איננו. כל הרגשות מוצאות את עצמן מחליפות מקומות. חיבה בצער, דאגה בכעס, כעס בכאוס, כאוס בכלום. הריק שמותיר המוות מתמלא לאט. היו אלה לילות נטולות שינה וימים נטולי תוכן. לעיתים, בלילות שהתקשתי להירדם הייתי נכנס לאוטו ונוסע. ללא תכלית, כי התכלית בחיים שלי עמדה להשתנות. בהרבה מהנסיעות ההן הייתי מוצא את עצמי אל מול הבניין של האיגוד הישראלי לסיסטיק פיברוזיס (CF). חושב על מה יכולתי לעשות ולא עשיתי. חושב, לומד, קורא על הנושא. כך נולד בין השאר הבלוג הזה. ולכן היה לי כל-כך קשה לסכם את 2011.

ב-2011 נרשמה כביכול ירידה במספרם של אלה אשר נפטרו בעודם ממתינים. קשה לי לשמוח על כך. לא בגלל הניסיון המר האישי שלי. מכיוון שאפילו מוות 1 עבורי הוא יותר מדי.

אלה שמלאך המוות קטף השנה, היו אחים, אחיות, אבות, אמהות, בנות זוג, בני זוג, חברים, ידידים. נשים וגברים אשר יש מישהו/י שהמתין להם/ן בבית. בית, שהם/ן לא ישובו אליו לעולם.

אלה הם המספרים כפי שפורסמו על ידי המרכז הלאומי להשתלות:

	2010	2011
כליות	39	36
כבד	37	25
לב	17	17
ריאות	31	27
	סה"כ: 124	סה"כ 105

מספרם של אלה שנפטרו מכיוון שגופם לא יכל להמתין יותר, הנו מהנתונים שאין טעם לבחון לאורך זמן.

גופם אולי, איננו כאן אבל רוחם כן. היא חיה בליבנו, בחדרים השמורים לאלה שהיו יקרים לנו ואינם עוד. לשמם של אנשים אלה קיים הבלוג הזה. אנחנו שמחים בשמחתם של כל אחד וכל אחת שחייהם ניצלו הודות לאצילות ליבה של משפחה תורמת וגם מרכינים את הראש, לזכרם של אלה שאינם עוד ומחבקים את משפחתם וחבריהם.

 

ט. מספר החתומים על כרטיסי תורם

שיא נוסף נשבר ב-2011. כ-70 אלף אנשים חתמו על כרטיס אדי, כרטיס התורם המוביל בישראל. את מספר החותמים על כרטיס "בלבבי" סקרנו בסעיף ו'.

70 אלף גברים ונשים החליטו לאחר מותם, להתיר חיים. מחמם את הלב שכל כך הרבה נשים וגברים החליטו להגיד: כן, אני רוצה להציל חיים.

אלה הם המספרים, כפי שפורסמו על ידי המרכז הלאומי להשתלות:

70 אלף מצטרפים חדשים הם הישג מדהים. אף על פי שאת חלקו של הישג זה ניתן לייחס לתוכנית למתן קדימות לחתומים על "אדי" (שאותה נסקור בסעיף הבא), אין בליבי ספק כי החלטת האנשים לתרום אינה נובעת מכך. ההחלטה לחתום על הכרטיס, כן אך ההחלטה להציל חיים מתקבלת ברבדים עמוקים הרבה יותר. זו דעתי מכיוון שקדימות אינה יכולה לשנות את דעתו של מי שלא מאמין בתרומת איברים.

עכשיו, בואו נתייחס לרגע למספר החתומים עצמו:

כפי שניתן לראות, המספר גדל בהתמדה ועל כך מגיע כל הכבוד לכל העוסקים במלאכה. כאשר יותר ויותר אנשים נוקטים עמדה וחותמים על כרטיס תורם, יותר ויותר אנשים נוספים נחשפים לתרומת איברים, לאלה שתרמו איברים, להצלת החיים. כאשר יום אחד, תרומת איברים תהיה ברורה מעליה, אנחנו לא נצטרך כרטיסי תורם. כאשר זה יקרה, יום אחד, הצלת החיים לא תהיה מוטלת בספק. אך כרגע, בינתיים, עבור כל משפחה אשר מתלבטת בשאלה לא פשוטה זו ברגע בו רק הדמעות מדברות – זו הקלה מסוימת לדעת את דעתינו בצורה מפורשת. אך זה לא תמיד פשוט לדבר עם בני המשפחה על היום שלאחר מותך. כרטיס "אדי" וכרטיס "בלבבי", נושאים מידע חשוב זה.

אך היבט נוסף חשוב לבחון כאן, וזה מספר החתומים ביחס לכלל האוכלוסייה. לשם כך, ניעזר בשנתון סטטיסטי שמפרסמת מדי שנה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נעשה שימוש בשנתונים הבאים: 2008, 2009, 2010, 2011, 2012. עבור כל שנתון חושבה האוכלוסייה בקבוצת הגילאים 20 עד 74 (כולל).

זה יהיה כמובן פשוט יותר, להביט על הנתונים בצורה של אחוזים:

כפי שניתן לראות, שיעור החתומים על "אדי" נמצא בקרבת 10%. הערך המדויק אליו עלה מספר החתומים השנה הוא 13.7239%.

עבודה רבה מונחת לפנינו. אי החתימה על כרטיס אינה מגבילה. גם משפחתו של אדם אשר אינו חתם על "אדי" או "בלבבי", יכולה להסכים לתרומת איברים ולהציל חיים אך כפי שראינו, שיעור ההסכמה השנה עמד על 55%. לכן עדיין לא הגיע השעה לנוח על זרי הדפנה. עבודה רבה עוד מונחת לפנינו להעלות את שיעור החתומים על כרטיסי תורם ובעיקר כדי להעלות את שיעור ההסכמה לתרומת איברים.

 

י. תוכנית הקדימות לחתומים על אדי

ב-2011 נכנסה לתוקף התוכנית למתם קדימות בתרומת איברים לחתומים על כרטיס "אדי". במסגרתה, אנשים החתומים על כרטיס תורם (אדי) יזכו לקדימות בתור להשתלה, אם יזדקקו בעצמם לתרומת איברים.

תוכנית הקדימות העלתה את המודעות לתרומת איברים בעשרות מונים ועוררה שיח ערני מאוד בפורומים, בלוגים ובעיתונות הכתובה והמדוברת. אך השינוי המהותי באמת נרשם במספר החותמים החדשים על כרטיס אדי. החלת הקדימות תוכננה במקור לחותמים עד ל-1 לינואר 2012. בשבועות שלפני מועד זה, זינק מספר המצטרפים ב-400%. כל-כך הרבה אנשים החליטו למסד את החלטתם ולחתום על כרטיס אדי, עד שהמועד המקורי (1 בינואר 2012) הוזז ב-3 חודשים קדימה, ל-31 במרץ 2012. החותמים על כרטיס אדי לאחר תאריך זה, יכללו בתוכנית הקדימות לאחר כ-3 שנים מרגע חתימתם.

אין ספק כי תוכנית הקדימות עוררה אנשים רבים לחתום. בנוסף, כפי שציינתי למעלה, אני מאמין כי רובם המוחלט של האנשים שחתמו, הצהירו בסה"כ באופן רשמי את מה שתמיד האמינו בו. דעה בנושא מהותי כמו תרומת איברים אינה משתנה לרוב, בגלל פרסום כזה או אחר. אך בהקשר של תוכנית הקדימות, יש בעיניי 2 שאלות חשובות שעליהן אנסה להשיב בבלוג זה. שאלה ראשונה היא "מהי קדימות" והיא פשוטה יותר למענה, השאלה השנייה היא עקרונית – מהי בעצם ההצדקה לצעד כזה.

השאלה הראשונה היא כאמור פשוטה יותר. אמונה רווחת סוברת כי על מנת שתופעל תוכנית הקדימות, קרי, שאר הפרמטרים הרפואיים זהים בין החולים, לאנשים צריכה להיות היסטוריה רפואית זהה כמעט לחלוטין, מה שכמעט בלתי אפשרי מעשית. אם כי הסבר זה נראה הגיוני במבט חטוף, לא ההיסטוריה הרפואית קובעת את מיקומו של אדם בתור אלא הדחיפות בה הוא זקוק להשתלה. והדחיפות הזו נחלקת בסה"כ למספר רמות. הזהות ברמת הדחיפות היא מעשית ומתרחשת.

השאלה השנייה היא קשה הרבה יותר. מדוע ניתן להכניס לתהליך רפואי במהותו, שיקולים אשר אינם רפואיים במהותם? ראשית, מומלץ לקרוא את דבריו של אחד מיוזמי התוכנית, פרופ' יעקב לביא (מנהל היחידה להשתלות לב במרכז הרפואי שיבא): "למה מוסרי לתת עדיפות בהשתלות למחזיקי אדי?" (כאן) ו"מהשבוע: קדימות בתור להשתלה לחתומים על אדי" (כאן).

על מנת שתרומת איברים תוכל להתקיים בחברה בישראל, חייב להתקיים עקרון אחד חשוב מאוד – הדדיות.

לצערי, עבור אנשים מסוימים בחברה הישראלית, הדדיות אינה קיימת. אני מדבר על מקרים מוחשיים, לא סטריאוטיפים שפשטו בתוך החברה בישראל. ההחלטה להעניק קדימות בתור לאלה אשר חתומים על אדי, היא ניסיון חשוב לשמור על ערך חשוב זה.

מכך גם הענקת הקדימות לאלה שכבר חתומים או יחתמו תוך זמן קצר, בעוד שהחותמים לאחר המועד, ימתינו מספר שנים עד שתוכנית הקדימות תכסה גם אותם. כאן לדעתי מסתתרת כוונה גאונית לדעתי, של יוזמי ההצעה (כמו פרופ' לביא). ההכרח לחתום על הכרטיס תוך זמן קצר, יביא לחתום רק את אלה אשר בעצם כבר החליטו בחיוב והחתימה באה למסד את דעתם. מירב האנשים אשר יחליטו לחתום לאחר כניסת החוק לתוקף ויהיו זכאים לעדיפות רק לאחר 3 שנים, שינו את דעתם בעד התרומה (או לכל הפחות, מיסדו את דעתם) לאחר החלת החוק. ההמתנה (הסבירה בעיניי) של כ-3 שנים, נועדה למנוע חתימה על הכרטיס מתוך מטרה לזכות בקדימות בלבד, זמן קצר טרם כניסה לתור הממתינים.

ההיבט הגאוני של העדיפות, מתגלה בעיניי, בהיבט נוסף – ככל שמספר החתומים על כרטיס תורם ילך ויגדל, כך תלך הקדימות ותאבד מערכה (היות שתחשב עבור כמעט כולם או כולם, במקרה המושלם). כך, ככל שההדדיות בחברה הישראלית תשוב לכנה, כך יהפוך חזרה המדד להשתלה לרפואי בלבד.

 

יא. אירועים מיוחדים

זו כאמור, השנה הראשונה בה אני מסקר את פעילותו של המרכז הלאומי להשתלות ואת מצבה של תרומת האיברים בארץ בשנה החולפת. בשנים הבאות, יופיעו הסיכומים במתכונת זו. בחלק זה, אני מתכוון לסכם את האירועים בשנה החולפת אשר העלו את המודעות לתרומת איברים או העלו את תרומת האיברים לסדר היום.

ולא היה ב-2011 מקרה מייצג יותר מסיפורה של שירלי מרדר.

תחילתו של הסיפור בימים האחרונים של חודש מרץ 2011. במשך שבועות קודמים סבלה שירלי מכאבים עזים בפה. רופא שיניים אליו פנה, התחיל מיד טיפול אנטיביוטי ובסיום הטיפול ביצע עקירה כירורגית. הכאבים העזים שלאחר העקירה החזירו את שירלי אל רופא השיניים אשר המליץ לה לקחת משככי כאבים.

במשך תקופה קצרה, נטלה שירלי אופטלגין ולאחר מכן במשך כמספר ימים היא החלה ליטול נורופן. היא נטלה את התרופה במשך כשבוע ימים, כאשר היא נוטלת כדור אחד מדי מספר שעות. לקראת סוף השבוע מצבה החל להידרדר. היא ופנתה לקופת החולים ומשם הדרך למחלקת המיון בבה"ח "תל-השומר" הייתה קצרה מאוד.

היא אושפזה מיד אך מצבה המשיך להידרדר. בהמלצת הרופאים, שירלי הועברה לבה"ח "בלינסון", למחלקת טיפול נמרץ. שירלי פיתחה אי ספיקת כבד חדה.

הכרתה התערפלה והכבד שלה הפסיק לפעול. היא הוכנסה מיד לתור הממתינים להשתלת כבד. מצבה הוגדר כ-"סטטוס 1", ראש רשימת הממתינים. ללא השתלת כבד, נראה היה כי נותרו לשירלי ימים ספורים. בשורה קשה.

אחותה עברה בדיקת רקמות אך נמצאה לא מתאימה. המקרה פורסם בהרחבה בכלי התקשורת. סיפורה של ילדה הנלחמת על חיה לאחר שנטלה תרופה יום-יומית, נגע בליבם של אנשים רבים. אלפים התקשרו לאגודת "אדי" וביקשו להיבדק לתרומת אונת כבד. עשרות נוספים הגיעו לבה"ח "בלינסון" וביקשו להיבדק להתאמה לתרומה. אך האם החמלה האנושית תשמע בשמים?

כנראה שלא. כי תרומת אונה, אינה יכלה להציל את חייה של שירלי. מצבה אינו אפשר זאת. שעות עברו, אך תרומת איברים המיוחלת לא הגיעה.

הוריה של שירלי ביקשו להטיס אותה לצרפת. בצרפת, בעלת אוכלוסייה גדולה בהרבה מישראל, הסיכוי לתרומה מתאימה תוך זמן כה קצר, גדול בהרבה. המוני אנשים שעקבו אחרי מצבה של שירלי שילבו אצבעות והתפללו לשלומה. כתבות על הילדה החיננית שנלחמה על חיה לוו במאות תגובות אוהדות.

אך לעיתים התפילות נענות. הטיסה שהייתה צריכה להעביר את שירלי לבי"ח בפאריס, הפכה לדרמטית עוד יותר כאשר לפני ההמראה התקבלה שנמצאה תרומה מתאימה בארץ. שירלי, אשר כבר הייתה על המטוס, הורדה ממנו ועשתה את דרכה אל בית החולים "בלינסון" שם תוכנן להתבצע ניתוח ההשתלה כבר באותו הלילה.

אך הדרמה לא פסקה כאן. במשך הלילה, לאחר טיפול אינטנסיבי חל שיפור והשתלת הכבד נדחתה. תוך יום נרשם שיפור נוסף במצבה והיא חזרה לדבר ותקשר עם סביבתה, אם כי לא יצאה מכלל סכנה. אך המזל האיר פנים ותוך מספר ימים, באופן מופלא, יצאה שירלי מכלל סכנה.

במהלך חודש אפריל, שוחררה שירלי מבית החולים. סיפורה המרגש רכש לבבות רבים למען אנשים נוספים שממתינים לתרומה מצילת חיים.

ובנימה אישית יותר אציין, כי עבורי יש משמעות מיוחדת במינה לסיפורה המופלא של שירלי, מכיוון שבאופן סמלי התרחש סיפורה באותם ימים ממש, בית-חולים ומחלקה בהם התרחש האירוע שחצה את חיי לשניים. אך במבט לאחור, סיפורי האישי וסיפורה המופלא של שירלי, משתלבים זה בזה כ-שמחת החיים ודמעות האובדן המשתלבים זה בזה עד כדי יצירת המציאות של תרומת איברים במדינת ישראל בשנת 2011.

 

שם, בתוך המספרים, מסתתרים אנשים שהכרתי שפעם היו אנשים אמיתיים והיום אנחנו מדברים רק בחלומות. את חיי ב-2011 אני חב לכמה חברים שמשכו אותי באוזניים למעלה ולריקי מכלין, ראש השירות הסוציאלי באיגוד ה-CF הישראלי. 2011 הייתה לא פשוטה, אחת השנים המרות לקהילת ה-CF הישראלית אך בסופה אנחנו יכולים קצת לחייך.

לשמוח את שמחתם של אלה אשר קיבלו את המתנה היקרה מכל, להרכין את הראש ולחבק את המשפחות, החברים את אלה שאיבדו אדם יקר ובעיקר, להגיד תודה למשפחות האצילות אשר בחרו את החיים על פני המוות. תודה שלא אמרתם, 'השומר אחי אנוכי?'.

תודה גם לכם שקראתם סיכום זה.