"יש לי חלום", אמר מרטין לותר קינג באחד הנאומים אשר ישנו את פני ההיסטוריה.
והמשיך "אנו מאמינים שאין האמיתות האלה טעונות הוכחה: כל בני האדם נבראו שווים, הבורא מעניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, ובזכויות אלה כלולים חיים, חופש והחתירה לאושר.", מצוטט מתוך הכרזת העצמאות האמריקאית, שורות אשר נכתבו על ידי אדם דגול לא פחות, תומאס ג'פרסון.
כדי לקבל החלטה, צריך לעמוד למבחן. אך מה בעצם עומד למבחן החיים, אנו או מה שאנחנו מאמינים בו? מי שעיצב אותנו או מה שעיצבנו בעצמנו?
יש המאמינים כי החיים מעמידים אותנו בפני אתגרים שאנחנו יכולים לעמוד בהם. אולי הייתי צריך להוסיף "רק" למשפט האחרון. יש מידה לא מעטה של גורל באמונה שכזו אך מהי בחירה, כאשר מאמינים בגורל?
כאשר החושך נוחת, זוהי בחירה שלנו אם להצית אור, אפילו מועט, או לצעוד מבלי שאנו רואים לאן.
לינדזי אנדרסון היא האישה שבתמונה שמעל. היא בת 44 והיא מטפלת בילדיה בביתה שבצ'רסטרטפילד (Chesterfield) אשר בבריטניה, ג'ק בן ה-14 (בנה מנישואים קודמים), קאלום בן ה-14 וביתה ג'סיקה, בת 17.
"אני יודעת שכל ההורים חושבים שהילדים שלהם מושלמים" – היא אומרת – "אך ג'סיקה הייתה יפה בתוכה בדיוק כפי שיופיה היה מבחוץ".
ג'סיקה, תלמידה מצטיינת, רוכבת סוסים מוכשרת, חלמה להיות עיתונאית. באותו ערב גורלי, היא התעכבה לשוב מעבודתה וגם הטלפון, אליו היא תמיד זכרה להתקשר כאשר הייתה מתעכבת, נח ללא צלילים. "אינני יודעת למה, אך הרגשתי חסרת סבלנות ופסעתי הלוך ושוב מבלי למצוא מקום" אמרה אימה, לינדזי, על אותו ערב גורלי.
כאשר הטלפון צלצל לפתע, היה זה מספר מאוד לא צפוי אשר הופיע על הצג. היה זה מספרו של הפאב המקומי אשר ג'סיקה עבדה בו קודם לכן. היה זה מאוד לא צפוי ומהרגע שענתה, הבינה לידנזי שמשהו נורא קרה. מצידו השני של הקו, הייתה מנהלת הפאב אך היא נשמעה רועדת והתקשתה למצוא את מילותיה. היא אמרה שהייתה תאונה וג'סיקה הייתה בתוך אחד הרכבים.
"אני זוכרת ששאלתי אם ג'סיקה נהרגה אך מנהלת הפאב עצרה, כאילו מחפשת מילים, ואמרה רק שהיא נושמת", אמרה לינדזי, באותה השנייה הבנתי שאיבדתי את הילדה האהובה שלי והדבר הבא שאני זוכרת הוא ששמעתי את עצמי צועקת.
היה זה בעלה, אדריאן, אשר לקח אותה אל Chesterfield Royal Hospital, אשר בו ג'סיקה הייתה מאושפזת. בדרכם, עברו בני הזוג את זירת התאונה ויכלו רק לצפות באימה כאשר המחלצים ניסרו את המכונית כדי לחלץ מישהו שהיה לכוד בתוכה. אך זו לא הייתה היא. אנשי המשטרה סיפרו ללינדזי שאת ג'סיקה כבר העלו על אמבולנס והיא הייתה בדרכה אל בית החולים, "אך יכולתי לראות ממספר הניידות והאנשים שהדברים חמורים מאוד".
"אנדריאן המשיך להגיד לי שג'סיקה תהיה בסדר אך בתוך תוכי ידעתי שהוא טועה. כאשר הגענו אל בית החולים, רצנו אל היחידה לטיפול נמרץ שהייתה מלאה ברופאים, אחיות וכולם נראו נורא. עצב השתלט על הכל. באחד הרגעים, תפסה דודתי את אחת מידיי ואמרה לי 'תתפללי לינדזי, תתפללי". אחות הופיעה וביקשה לשבת עם המשפחה בחדר צדדי.
ג'סיקה מתה. הייתה זו מכונת ההנשמה אשר דחפה את החמצן לריאותיה.
תולדותיו של אותו ערב נורא, יחרטו בליבם של אנשים רבים. זכרונות אשר אנו חוזרים אליהם בהדרגה. רגעים שעדין לא ידענו אך יהיו האחרונים. לעולם אל תגידו "שלום", תגידו "עד הפעם הבאה".
באותו ערב גורלי, פגשה ג'סיקה את מחזרה לשעבר, אשר המתין לה בחניית חנות הכל-בו בה עבדה. הוא הציע לה לעלות על מכוניתו והיא הסכימה. אילו רק ידע הזוג לאן תיקח אותם הנסיעה הזו. דקות ספורות לאחר תחילת הנסיעה, התנגשה מכוניתם במכונית אחרת. חברה, אשר נהג במכונית, נפצע קלות, נהגה של המכונית השנייה, סבלה משברים בבית החזה והנוסעת שהיית איתה נפצעה קשה אך שרדה ורק ג'סיקה, הילדה עם השיער האדמוני, חטפה את כל כוחה של ההתנגשות האימתנית.
פצעים נוראיים לא התירו לה תקווה.
אם אני מאמין בגורל, מותר לי להאמין שהן עתה מלאכיות ששומרות עלינו מלמעלה? מביטות בעצב בדמעות שלנו ושמחות גם כאשר אנחנו צוחקים. יודעות שם בפנים שיבוא יום ונפגש. האהבה שאנו רוכשים אינה יכולה להיעלם לפתע, דבר אינו מתחלף בריק. כאשר הלילה נוחת, אנו למדים להצית אש לא לפני שנתאבל על מתינו. אלה שהיו יקרים לנו כל-כך, אלה שאיתם על כל כך הרבה עדיין לא דיברנו, אלה שלפעמים אפילו לא שיערנו, כמה מתוך הלב שלנו שייך להם.
"זה נראה כאילו היא סך הכל ישנה", נזכרת לינדזי בכאב. היה זה הרגע בו התאפשר לה לראות את בתה. "היו רק טיפות קטנות של דם סביב הפה שלה והרגשתי איך עולמי מתנפץ לאלפי רסיסים".
אין משפט שיכלתי להסכים איתו יותר.
"אני יודעת שכל ההורים חושבים שהילדים שלהם מושלמים" – היא אומרת – "אך ג'סיקה הייתה יפה בתוכה בדיוק כפי שיופיה היה מבחוץ. היא תמיד חשבה על אנשים אחרים והייתה אחות גדולה נפלאה לשני אחיה. בנשף הסיום של בית ספרה היא יכלה לבחור את הבנים אך את הריקוד האחרון היא שמרה לילד עם קשיי למידה".
"ואז יום אחד היא הודיעה שהיא חתמה על כרטיס תורם".
"מתוך ערפל שעופף אותי" – נזכרת לינדזי ברגעים כשאר עמדה לצד בתה – "ראיתי רופא שניגש אליי. הוא סיפר לי עד כמה הוא מצטער וכמה הם ניסו להלחם על חייה, ואז הוא שאל בעדינות אם ג'סיקה הייתה חתומה על תרומת איברים". זה לא פשוט, זה אף פעם לא פשוט אך באותו רגע החליטה לינדזי שהיא תכבד את החלטת בתה. בבריטניה, יש לציין, רצונו של האדם עולה על בקשת משפחתו אך יחד עם זאת מקובל לבקש את אישור המשפחה לתרומת איברים.
אביה של ג'סיקה, אשר עשה בשעות אלה את דרכו מסקוטלנד, אף על פי שכבר לא היה חוקית לאחר שהוא ולינדזי התגרשו, הסכים מיד שזהו הדבר הנכון לעשות.
"אני אשקר אם אגיד שחשבתי על המשפחות שהאיברים יתרמו להן. מה שבאמת רציתי לעשות, זה לתת לה ללכת בצורה שקטה. לחבק אותה חזק בזרועותיי כאשר היא תיקח את נשימתה האחרונה, להפרד ממנה ולהודות לה על כל-כך הרבה נחת שהיא הביאה לחיי".
"במקום זאת, אני נותנת לה ללכת על שולחן הניתוחים, מוקפת אנשים זרים שיקחו את איבריה.
"הלכתי נגד האינסטינקט האימהי שבתוכי ובכנות, קשה לי גם לחשוב על כך. אך בתוך הסיוט ידעתי, שזהו הדבר היחיד שאני יכולה לעשות למען ג'סיקה, לכבד את בקשתה".
"המשפחה התאספה סביב מיטתה, נישקנו אותה ונפרדנו ממנה. אמרנו לה כמה אנחנו אוהבים אותה".
"העברתי את ידי וליטפתי את שערה האדמוני היפה בפעם האחרונה".
ככל שיותר ויותר אנשים שמעו על התאונה, כך התממלאו מסדרונות בית החולים באנשים אשר באו להיפרד מג'סיקה.
תוך ימים ספורים נמצאה התאמה ותרומת האיברים עמדה להתחיל, "אך כאשר ראיתי אותה מוסעת אל חדר הניתוח, חשבתי שליבי יקפוץ מתוכי. ברגע זה ידעתי שהילדה שלי לעולם לא תחזור אליי".
"כאשר מאוחר יותר באותו יום, ראיתי את ג'סיקה וחיבקתי אותה, היא הייתה קרה וחיוורת. גרונה נתפר. היא איננה עוד".
סיפורה הטראגי של ג'סיקה, התרחש הממלכה המאוחדת אי שם ביוני 2008. את הסיפור המרגש הזה, הביא לפני ימים, ה-Daily Mail תחת הכותרת המרגשת End The Donor Shortage ( כאן). הבאתי אותו כאן בגלל הכנות המדהימה של לינדזי.
כאשר הכאב חד כתער, אינה מנמקת את החלטתה במשפט הפשוט של עזרה לזולת אלא חושפת אותנו לכל סערת הרגשות שהתרחשה בתוכה. כי אין זה אפשרי שלא ללטף את השיער האדמוני היפה כאשר לפתע מבינים שהיא אינה בין החיים עוד, כאשר הדמעות זולגות מעצמן וכאשר למחוגי השעון אין רחמים.
בזמן שעובר איננו מקבלים את האובדן, אנחנו רק משלימים איתו. מוכנים לעיתים לשלם הכל כדי להחזיר את מחוגי הזמן לאחור.
גם בישראל וגם בממלכה המאוחדת, נשמעים קולות לשנות את שיטת תרומת האיברים לשיטה לפיה כולם נחשבים תורמים. חוץ מאלה אשר סירבו במהלך חייהם. גם כאן, אלינו להקשיב לכנות המדהימה בה מדברת לינדזי על כאבה הפרטי, להקשיב כדי לשמוע. לשמוע את מה שמתחולל בתוך נפש האדם שברגע אחד איבד את המתנה הנפלאה מכל, היכן אדם זה ממקם את תרומת האיברים.
"תרומת איברים צריכה להיות פעולה אשר תומנת בתוכה חמלה רבה, פעולה הכי לא-אנוכית שרק אפשר. החלטה רק אדם ומשפחתו הקרובה יכולים לקבל. אני יכולה להעיד ממקור ראשון שתרומת איברים של אדם שיקר לך היא דבר טראומתי מאוד. להכריח מישהו להסכים, לקחת מהם את הבחירה כאשר האבל יורד, יהיה אכזרי מאוד. היחידים שיכולים לקבל החלטה כזו הם האדם ומשפחתו הקרובה.
צריך לדבר על תרומת איברים בכל זמן ובכל מקום. תרומת איברים צריכה להיות חלק מתוכנית הלימודים של בתי ספר וחלק מתוכניות הטלויזיה והרדיו. איננו צריכים להשמיט עובדות ופרטים לא נעימים. בדרך זו נוכל למלא את החסר שבתרומת איברים מבלי להקשות על משפחות שהאבל מצא את דרכו אל פתח ביתן".
לאחר מותה של ג'סיקה, לינדזי, משפחתה, חבריה ואנשים רבים הצטרפו אל מאגר התורמים הרשומים בממלכה המאוחדת. "עכשיו, כאשר אני יודעת איזה הבדל עשתה ג'סיקה המותה, אני מאמינה שזהו הדבר הנכון עבורי לעשות. אך זוהי הבחירה שלי. ולא של אף אחד אחר" – היא אומרת.
איבריה של ג'סיקה הצילו 4 אנשים. אחת מהן, היא אלה בת השנתיים. בתוך תיקה, נושאת לינדזי את המכתב הבא "לפני שהבת שלנו, אלה, קיבלה את מתנת החיים מבתך, ג'סיקה, חייה היו קשים מאוד. את כל חייה היא בילתה בבית החולים. אך עכשיו, אלה מסוגלת לרוץ לבדה בגן שלנו ולקפץ על הטרמפולינה שלה. מתוך מעמקי הלב שלנו, איננו יכולים להודות לך מספיק". לינדזי נושאת את המכתב תמיד בתיקה וכאשר האבל מתחיל להשחיר שוב את הכל מסביב, היא מוציאה את המכתב וקוראת אותו שוב.
ולמרות שככל הנראה, היא לא תקרא את השורות האלה, תרשו לי לשלוח מכאן, מישראל הקטנה את מילות הנחמה אל לינדזי ומשפחתה ולהגיד, נוחי על משכבך בשלום ג'סיקה, ילדה אדמונית שיער שבאמת הייתה יפה בתוכה בדיוק כפי שהייתה יפה גם מבחוץ.
בקרב התנועה לזכויות האזרח, היה מרטין לותר קינג הדמות המרכזית. נאומו "יש לי חלום" מצא את דרכו בצדק אל נבכי ההיסטוריה כאחד מאלה ששינו את פני האומה האמריקאית. התנועה אשר הנהיג, התנועה לזכות האזרח, התפרסמה בזכות עמדתו (ועמדתה) שלא להתנהל באלימות. מצידה השני של בעיית הכושים באמריקה עמדה תנועה ואדם בעל הליכות שונות בתכלית. מלקולם אקס (Malcolm X) היה אחד ממנהיגי תנועת "אומת האסלאם", אשר האיש ותנועתו האמינו באלימות כפתרון להפרדה הגזעית באמריקה. גם מלקולם אקס וגם מרטין לותר קינג מצאו את מותם בהתנקשות. מלקולם אקס מצא את מותו, ככל הנראה, בגלל האלימות בה החל. מרטין לותר קינג, בגלל האלימות שניסה לתקן.
כאשר אנו מחפשים את הדרך להגביר את המודעות לתרומת איברים ולהפוך את תרומת האיברים לנורמה. אנו יכולים לבחור בדרך השכנוע של מרטין לותר קינג או בדרך הלחץ של מלקולם אקס. אני משאיר לכם, הקוראים, להחליט איזו דרך טובה יותר. מי משני אישים אלה השאיר אחריו סימן .