הדיון הגדול על תרומת איברים

"לפי מה מחליטים מה השיטה?", שאלתי כאן בפוסט הזה – מה אתם יודעים על Opt-Out?

בחודשים לאחר האירוע שחצה את חיי ל-2, האמנתי שיש להפוך את השיטה בישראל ל-Opt-Out (הנחת הסכמה). יתרה מכך, הצבתי זאת כמטרה. כתבתי על כך לא מעט בבלוג הזה. על טעמו המר של האובדן, החיים שאחריו, החיים שאינם והחיים שיש להציל. עבור רבים מאיתנו, אלה ששמו את תרומת איברים בראש מטרתם, אלה שחיים יקרים להם אינם עוד, יש יותר מהיגיון בשיטה זו.

עבורי, כאשר הלב חזר לפעום, נשבעתי שיום אחד אסתכל לאחור וחולי CF לא ימותו יותר ממחסור בתרומת איברים. ותהיה לכך נגיעה לעוד אנשים רבים. אנשים שמחכים להם בבית, בין חברים.

כל דיון אמיתי על תרומת איברים חייב להיות מלווה ברגשות מאין אלה. כי להרגיש פירושו לעזור לאחרים.

וכאן, זהו אולי המקום להמחיש מחדש, מה הן שיטות אלה ואלה גישות יש כיום לשאלה החשובה של תרומת איברים. גישה בסיסית אחת היא 'הסכמה מדעת' (Opt-In בלעז), לפיה כל אדם המעוניין שאיבריו יתרמו במותו, צריך להכריז על כך במהלך חייו. בדרך כלל, על ידי החתימה על כרטיס תורם. הגישה השניה היא 'הנחת הסכמה' (Opt-Out). גישה זו גורסת כי כל האנשים מעוניינים לתרום את איבריהם למעט אלה אשר הכריזו במהלך חייהם שאין הם מעוניינים בכך.

מימד חשוב מאוד המצטרף לכל גישה לתרומת איברים הוא מימד הרכות. שיטה נחשבת רכה אם משפחתו של התורם היא המחליטה על התרומה הממשית בסופו של דבר. בשיטה רכה, מתיעצים עם המשפחה ולה נותרת בד"כ המילה האחרונה – להסכים או לסרב לתרומה. מצד שני, שיטה נחשבת קשה אם משפחתו של התורם אינה צד בהליך התרומה והחלטתו הבלעדית של התורם במהלך חייו/ה – היא הקובעת.

מכאן, מגיעים למסקנה כי השיטה הנהוגה בישראל היא 'הסכמה מדעת רכה' (Soft Opt-In) והשיטה הנהוגה בספרד היא 'הנחת הסכמה רכה' (Soft Opt-Out).

וכאן, זהו המקום לציין שמזה שנים רבות, ספרד צועדת בפער ניכר, כמדינה המצליחה ביותר בתחום תרומת האיברים של אזרחיה. 'השיטה הספרדית' היא מקור גאווה לספרדים והרבה ממדינות העולם שולחות משלחות, מסתכלות ומתבוננות בתקווה ללמוד מהניסיון הספרדי, בתקווה לשחזר את ההצלחה הספרדית אצלן בבית.

'הנחת ההסכמה' היא בהחלט המאפיין המובהק של השיטה הספרדית. כמו שציינתי למעלה, תחילה, שמתי לעצמי למטרה להביא את שיטת 'הנחת ההסכמה' לישראל. רבים, אשר העצב חילק את חייהם ל-2, חושבים כמוני.

"אך מה קובע את השיטה?", שאלתי כאן בפוסט הזה – מה אתם יודעים על Opt-Out? והתשובה התבררה להיות, מורכבת קצת יותר (משחשבנו).

כדי להבין, תחילה, נחזור לספרד. מדינות רבות מאוד שואפות ללמוד מהניסיון הספרדי. אך כמה אחראית להצלחה, שיטת 'הנחת ההסכמה' הספרדית?

רבים שואלים שאלה זו. רבים שואלים אותה גם כדי לנסות ולנבא את הצלחת השיטה בישראל. שאלה זו ממש, נשאל דר' רפאל מטסאנז (Rafael Matesanz) בפאנל שעסק בה בספטמבר 2008 בבריטניה (ב-Science Media Centre). תשובתו היית: "האם החוק (הנחת הסכמה) אחראי לכך? ככל הנראה לא. החוק אצלנו תמיד היה אותו הדבר". אך תרומות האיברים, לא.

חוק הנחת ההסכמה, התקבל בספרד במהלך שנת 1979. וכמעט שום דבר יוצא דופן לא קרה. זה היה כעובר עשור, ב-1989, עם יסודו של "המרכז הלאומי להשתלות" הספרדי והפרקטיקות שהוא החל ליישם, מספר התורמים בספרד החל לנסוק. דר' רפאל מטסאנז, יודע דבר או שניים על תרומת איברים. הוא עומד בראש "המרכז הלאומי להשתלות" הספרדי. והשאלה הופנתה אליו על ידי כוח-משימה שהוקם על ידי ממשלת בריטניה להעלאת שיעור תרומת האיברים בממלכה הבריטית. והם ללא ספק בחנו מעבר להנחת הסכמה.

תחת ידם, בשאלה חשובה זו של הנחת הסכמה, יצא דו"ח מסכם הנושא את השם – The potential impact of an opt out system for organ donation in the UK. מאוד מעניין, ממליץ לקרוא. דבריו, אגב, של דר' רפאל מטסאנז, מובאים בעמוד 22.

נקודה מעניינת מאוד מתוך דבריו של דר' רפאל מטסאנז, היא שיעור התרומה של משפחות בריטיות החיות בספרד. השיטה הספרדית היא 'הנחת הסכמה רכה', משמע, המשפחות נשאלות תמיד והן הקובעות – המסכימות או השוללות – את התרומה. כאשר המשפחות נשאלות על ידי אנשי הרפואה הספרדים, שיעור סירובן עומד סה"כ על 9%. עכשיו, תשוו את זה עם 43%, שיעור הסירובים בבתי החולים של הממלכה המאוחדת עצמה. ללא ספק, הוכחה חזקה לתשתית בשיטה הספרדית עצמה.

אך מה קובע, בכל זאת, את השיטה? הגיע הזמן לחשוף את התשובה. אך בעצם, אין כאן ממש חשיפה, את השאלה והתשובה כבר כתבתי כאן – מה אתם יודעים על Opt-Out?. לא כרטיס התורם ולא ההצגה קובעים באיזו שיטה אנחנו חיים. כדי לקבוע את השיטה, יש לבדוק את מי שואלים. אם אנו עוסקים בתרומת איברים, תנו לתרומת האיברים לקבוע את השיטה.

כפי שכתבתי, משיחותיי עם אנשי "אדי", התברר כי בישראל נשאלים כולם. כל אדם, וכל משפחה אשר יש ביכולתם להציל חיים. כי אין בליבי ספק שאלה הן המשפחות שתורמות. משפחה שמתוכה יצאו בן אדם או בת אדם קשובים לאנשים הסובבים אותם. וגם, משפחות אשר ברגע מר מאוד של אובדן, בחרו באור החיים ואפשרו לו לזרוח מעל חושך המוות, שלהם ושל משפחות נוספות בישראל, במעשה אצילי, מעורר כבוד והערכה.

וכרטיס התורם, גם כבודו במקומו מונח. בעיניי אנשים רבים מאוד, ישנה חשיבות רבה לרצונו או רצונה, לעזור לאנשים, של בן או בת המשפחה שאינם.

בריטניה כאמור, בוחנת דרכים להעלאת שיעור תרומות האיברים בשטחה. בחינה זו, מתרחשת למעשה לאחר מהפך באחד מחלקי הממלכה המאוחדת, עליו כתבתנו כאן וכאן. ויילס (Wales) מקדמת מעבר לשיטת הנחת ההסכמה, בחלק זה של הממלכה המאוחדת. הממשלה הוולשית צופה כי הדבר יביא להגדלת מספר תרומת האיברים מבין אזרחיה.

והדבר מעורר דיון ערני בכל רחבי בריטניה. חלק מדיון זה, הוא גם "הדיון הגדול על תרומת איברים" (The Big Debate on Organ Donation), אשר זהו דיון אשר שודר במתכונת חיה לכל רחבי האינטרנט, אשר שודר במסגרת Benenden Wellbeing, במסגרתו, התארחו באולפן 2 אנשים חשובים במציאות תרומת האיברים בבריטניה: נייג'ל בורטון (Nigel Burton), סגן יו"ר הרשת הבריטית של משפחות התורמים ודר' ויויאן נתנסון (Vivienne Nathanson), מנהלת הפעילות המקצועית באיגוד הרופאים הבריטי. מי היה בעד ומי נגד? ראו בעצמכם:

בפוסט המקורי כתבתי, כי השיטה המקובלת בארצנו הקטנטונת היא 'הנחת הסכמה רכה' (Soft Opt-Out). כתבתי גם שאין ביטולו של כרטיס "אדי" והנחת עבודה כי כולם תורמים, תשרת את מטרת העלאת שיעור תרומת האיברים בישראל. שיעור ההסכמה בישראל, עמד על 55%, בשנה האחרונה ואף מתחת לזה בשנים קודמות. כתבתי, כי 'הנחת הסכמה' לא תעלה את שיעור תרומת האיברים בישראל, מאחר ואינה מטפלת בסיבות הבסיסיות שגורמות לאנשים לסרב.

היה זה קצת מפתיע, למצוא שותף לדעה זו במרחק כה רב ובמציאות השונה כל-כך, בדמותו של נייג'ל בורטון (סגן יו"ר הרשת הבריטית של משפחות התורמים בממלכה המאוחדת). את המילים החכמות והנוגעות שלו, אתם יותר ממוזמנים לקרוא כאן.

קריאה מהנה.