היי, מה שלומכם?
בזמני הפנוי לאחרונה קראתי ספר. למעשה, קראתי שניים. אך היות ועוד לא סיימתי לקרוא את השני, הסקירה עליו עוד תגיע.
היום הייתי רוצה לספר לכם על Living to Tell, אשר בשמו המורחב כולל את Stories of lives saved by organ donation.
אלה הם סיפורם של אנשים שחייהם ניצלו הודות למתנת החיים הנפלאה שמשפחה אצילית העניקה. אלה הם גם סיפורן של מספר משפחות כאלה, שברגע קשה מאוד משל עצמן, לא עצמו עיניים ולא שכחו. המשפחות האצילות שבחרו להעניק את מתנת החיים כדי שחיים ינצלו.
הספר מכיל סה"כ כ-14 סיפורים הכתובים על ידי כתבי NeighborsGo, שירות החדשות הקהילתי של ה-Dallas Morning News. מתוכם כ-12 סיפורים מרגשים של אלה אשר קיבלו את מתנת החיים. הסיפורים הנותרים, הם של משפחות אשר בחרו לתרום את איברי יקיריהם.
אך החלוקה שלעיל איננה לגמרי מדויקת. למעשה, כל סיפור וסיפור כוללים את סיפורה של המשפחה התורמת. כל סיפור של הצלת חיים נפתח בתמונתו/ה של אלה שבמותם אפשרו לחיים האלה לפרוח. של אלה אשר משפחתם בחרה בשעה קשה בחיים.
אף על פי שכל אחד מהסיפורים עומד לחוד, נראה שהעורכים עשו עבודה נפלאה בבחירת הסיפורים מעוררי ההשראה. זה מתחיל מסיפורי המשפחות ששומרות על קשר ומחליפות תמונות וזכרונות. עובר דרך ראיונות מרגשים ומסתיים בסיפורן המרגש והעצוב של המשפחות אשר החליטו להעניק את מתנת החיים כאשר תרמו את איברי יקיריהן.
כן, אני יודע את משמעות המילה מוות. אני יודע שבמקרים רבים, תרומת איברים אינה מלווה בתחושה של כיף, אך זהו בדיוק המקום שאליו ספר זה נועד. למעשה, חלק ניכר מהספר מספר את סיפורם של התורמים החיים. האבר הנתרם העיקרי בשיטה זו הו כידוע, כליות. יתרה מכך. הספר עושה צעד ענק קדימה ומביא את סיפורו של מושתל הכליות הראשון. הסיפור מרתק. לא רק כיוון שהוא לוקח את הקורא אל המורדות והמעלות בחייו של עיתונאי צעיר. לא רק כיוון אף שם לא חומק מעיניו של הקורא למרות סגנון הכתיבה הקל. לא רק כיוון שחרדת הסוף מתחלפת בחגיגת הניצחון. אלא כיוון שהסופר חוגג את החיים.
החיים שלמענם הבלוג הזה קיים. חיים פשוטים, ללא משוא פנים. ללא עושר מיוחד אבל עם אושר מיוחד. לפעמים, תוהים גיבורי הסיפורים שניצלו, מדוע בעצם ניתן להם צ'אנס שני? מה תפקידם כאן, על כדור הארץ? מה תפקידם בעולם הגדול? והתשובות לשאלות האלה מובילות את האנשים להפוך לאנשים טובים יותר. כאלה שמתנדבים, כאלה שעוזרים לאחרים. ואנשים טובים תמיד ברוכים הבאים בבלוג הזה. וגם ספרים שמספרים עליהם.
כ-7 סיפורים מתוך ה-14 עוסקים בתרומת כליה מתורם חי. וזו נקודה שאנו מרבים לשכוח כאשר אנו דנים בתרומת איברים. כיום, ממתינים בישראל כ-850 אנשים לתרומת כליה. לפחות חלקם יכולים לקבל תרומה מתורם חי. כל מה שנרדש לכך, היא מודעות מספקת. והספר עושה עבודה נפלאה בהבאת נקודה חשובה זו לפני השטח.
אך היה זה לקראת סיומו של הספר כאשר פגשתי את הנקודה האישית שלי. סיפורה של פאם סילבסטרי הוא הסיפור הנועל את הספר. לסיפור זה חן משל עצמו. פאם, תרמה את אחת מכליותיה לג'ניפר קוקס. אך פאם, איננה "אישה רגילה" בכל הקשור לתרומת איברים. פאם, היא אשת יחסי הציבור והדוברת של Southwest Transplant Alliance (כאן). היא חווה את שמחת תרומת האיברים המהולה בעצב, מדי יום. לה, אין צורך לספר כיצד מרגישים כאשר מאבדים מישהו יקר. אך גם עבורה, זה נשאר מרוחק במידת מה, עד אשר פגשה פנים אל פנים את הסיסטיק פיברוזיס המזורגג. קארמן ליטלג'ון, היית מתנדבת מסורה וחברתה הטובה של פאם. קארמן אובחנה כחולת CF בגיל שנתיים. בשעות הבוקר המוקדמות של אפריל 11, 2001, נשמה קארמן את נשימתה האחרונה. לאחר שהמתינה שנתיים לתרומת הריאות המיוחלת, לא יכלה קארמן להמתין עוד. גופה לא עמד בכך יותר.
בואו נמחק את ה-CF המזורגג מעל פני כדור הארץ!
אמילי סוליס, לא זכתה להכיר את אימה. הילדה המחייכת הצטלמה לספר כשהיא מחזיקה תמונה ממסוגרת קטנה בצורת לב, אשר הייתה שייכת לאימה. אימה, ססיליה, נפטרה רק 11 ימים אחרי שהביאה לעולם את אמילי. אביה, אלפונסו סוליס, מגדל את הילדה לבד. כדי לכלכל את הבית, הוא עובד ב-2 עבודות. הוא לא התחתן עוד. "ססיליה ואני התאהבנו זה בזו ממבט אחד, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. לאבד את ססיליה היה לאבד חלק ממני". משפחתה תרמה את איבריה והצילה חיים. להלוויתה הגיעו כל כך הרבה אנשים שפשוט כל מקום שניסו, היה צר מלהכילם. אלפוסנו יודע שלמרות שבתו קטנה עדיין מכדי להבין את מלוא המשמעות, היא יודעת שאימה בגן עדן.
"אלוקים, בבקשה, שלח לי אמא". זו תפילה שאמילי אומרת כל יום.
פינגבאק: גם השנה, כמו בכל שנה, זה בידיים שלך | כל צבעי הורדים