כל צבעי הורדים

ממשלת ויילס הניחה הצעת חוק אשר, במידה ותעבור, תשנה את שיטת תרומת האיברים בחלקה זו של הממלכה המאוחדת לשיטת הנחת ההסכמה, לפיה כל מי שלא הכריז בחייו על התנגדות ייחשב לתורם ואיבריו ייתרמו. למשפחה תהיה היכולת להטיל וטו, אם כי לא מעוגנת בחוק.

במידה ותתקבל, צפויה הצעה זו להפוך לחוק אשר את יישמו אפשר יהיה להתחיל כבר במהלך 2015.

BBC News: Organ donation: Opt-out bill is published in Wales

ממשלת ווילס הניחה ביום 18.7 הצעת חוק לפתחו של הפרלמנט המקומי לפיה כל אדם אשר מלאו לו 18 שנים יחשב לתורם איברים ואיבריו יילקחו להשתלה. לכל אדם תינתן גם האפשרות להצהיר שברצונו לתרום איברים ולהירשם באופן רשמי כתורם או לסרב ולהירשם במאגר מתאים. בכל עת יהיה אדם רשאי לשנות את דעתו.

מעניין לציין כי לפי הצעה זו לא ניתן למשפחה מעמד רשמי בתהליך ההחלטה, אם כי לדברי כל הגורמים תינתן בידי כל משפחה האפשרות לבחור. "כרופאים, איננו יכולים ללכת נגד רוצה של המשפחה" – אמר דר' ג'ורג' פינדליי, יו"ר המועצה לתרומת איברים ולתיאום השתלות בויילס.

לא כולם חושבים שהמעבר לשיטה החדשה יביא עמו את הגידול המיוחל בתרומות. קולות רבים, ביניהם מנהיגי הכנסייה, קוראים לממשלת ויילס להתרכז בהסברה וקידום תרומות האיברים באמצעים אחרים. "ראוי כי תהיה זו תרומה חופשית הנעשית ממניעים אלטרואיסטיים (עזרה לזולת) מאשר תרומה הנובעת מחובה חוקית" – אמרו בישופי הכנסייה הקאתולית והאורתודוקסית בהודעה משותפת שפרסמו.

מנגד, טוענת הממשלה כי המחקרים מראים שבמדינה אשר בה מקובלת שיטת הנחת ההסכמה (Opt-Out) פחות משפחות צפויות להתנגד לבקשת התרומה. אם כי גם הנציגים הרשמיים ממליצים לאנשים אשר קיבלו החלטה בנושא (תהיה אשר תהיה) לעדכן את בני משפחתם.

כך או כך, הצעת חוק זו המונחת לפתחו של פרלמנט המקומי צפויה לעורר הדים רבים ולעורר דיון מעניין בין כל מגוון הדעות הקשור בתרומת איברים. יהיה זה מעניין לעקוב כיצד יתפתח דיון זה.

בין השנים 2010/11, אובחנו בויילס כ-228 תורמים פוטנציאליים מבין המתים אך כ-67 (29%) בלבד בחרו לתרום את איברי יקיריהם להצלת חיים.

הצעת חוק זו באה אחרי התייעצות עם הציבור, אותו קיימה ממשלת ויילס.

אנחנו נעקוב אחרי הצעת חוק זו והדיונים אשר יבואו בעקבותיה. יהיה זה מעניין לראות גם כיצד תשפיע הצעה זו, בייחוד עם תתקבל, על בריטניה כולה אשר תזכה גם ליהנות מהגדלת מספר התורמים במדינת ויילס (אם אכן כך יהיה) אך אשר לאחרונה סיימה בה את עבודתה ועדה אשר בחנה את האפשרות למעבר לשיטה זהה (Opt-Out) בכול בריטניה והגיע למסקנה הפוכה.

את השיטה הנוכחית, יש כמובן לאן לשפר. מספר רב הרבה יותר של אנשים מכריזים כמעט בכל מדינה שברצונם לחתום על כרטיס תורם מאשר אלה שבפועל חתמו. אך כפי שכתבתי כאן, לשיטה הנוכחית יש גבול. בראיה לרחוק, השאיפה אכן צריכה להיות אימוצה של שיטת ה-Opt-Out (הנחת הסכמה). אך ראשית יש לדאוג לכך שעבור מספיק אנשים תהיה תרומת האיברים זכות, ולא חסד.

הנחת הסכמה מאפשרת את תרומתם של אנשים אשר לא חתמו במהלך חייהם על כרטיס תורם. בשיטה זו, הקרויה Opt-Out בלעז, אין גם כרטיס תורם. אין בו ממש צורך.

לא פעם סקרנו כאן באתר את הגישות הקיימות לתרומת איברים. עשינו זאת בהקשרים שונים ומסיבות שונות. קיימות כ-3 גישות עקרוניות בעולם לנושא זה

הסכמה מדעת (Opt-In), היא השיטה המקובלת בישראל. אשר בה אין נתרמים איבריו של אדם אלא אם הצהיר על רצונו בכך במהלך חיים. הנחת הסכמה (Opt-Out), היא שיטה בה כלל האנשים נחשבים לתורמים אלא אם התנגדו במהלך חייהם לתרום איברים ו-Mandated Choice אשר בה קיימת חובת הבחירה לכאן או לכאן.

אך כיצד מסווגים שיטות אלה? האם נוכחותו של כרטיס תורם בישראל הופכת אותנו בהכרח ל-Opt In (הסכמה מדעת).האם העדרו של כרטיס כזה הופכת ביוון הופכת אותה ל-Opt-Out (הנחת הסכמה)? כיצד יודעים?

לרוב, שאלה זו אינה נשאלת. מדוע? כי אנשים מאמינים בסממנים החיצוניים על מנת להחליט. ואני דווקא רוצה להתעקש ולשאול. מדוע? כי לתשובה האמתית על שאלה זו השפעה מכרעת על תרומות האיברים.

בצורה בסיסית, אכן נהוג לקבוע את השיטה לפי סממנים חיצונים, כגון קיומו של כרטיס תורם. אבל על מה בעצם אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על תרומת איברים. אז מדוע, בעצם, אנחנו מדברים על חתימה על כרטיס תורם ולא על תהליך התרומה בפועל?

האם מי שלא חתם על כרטיס אדי בחייו (בישראל) איננו יכול לתרום את איבריו? האם מי שהצהיר שאיננו רוצה שאיבריו יתרמו (בספרד), איננו יוכל לתרום אותם לעולם? זו הנקודה האמתית.

זו הנקודה אשר בה קובעים אנחנו כחברה, באיזה עולם אנחנו חיים. זו הייתה הנקודה בה בחרה משפחתו של הכדורגלן אבי כהן שלא לתרום את איבריו אף על פי שבחר לחתום בחייו על כרטיס אדי. זו גם הנקודה בה אנשים רבים בוחרים לתרום את איברי יקיריהם גם אם לא החזיקו בחייהם בכרטיס אדי. משמע, זו הנקודה הקובעת.

וזה – מי נשאל בנקודה זו, האם ברצונו/ה לתרום איברים – אשר קובע האם אנחנו נוהגים בשיטת ה-Opt-In או בשיטת ה-Opt-Out. מכיוון שאין מניעה משאלה פשוטה לכל אחד/ת שהגורל רצה שתהיה לו/ה האפשרות לתרום. מי שידע שאדם היקר לא רצה בכך – יגיד לא, מי שידע שאדם היקר לו רצה בכך – יגיד כן ומי שאיננו יודע יכול להשיב בכל דרך שהולמת את האדם שהכיר. הנקודה הבסיסית היא, למי להציג את השאלה.

משיחתי עם אנשי אדי, מתברר כי בישראל נשאלים כל האנשים אשר יכולים לתרום.

החתימה על כרטיס תורם, אדי או בלבבי, היא רק דרך לדעת מה היה רצונו של אדם בשאלה החשובה של תרומת איברים. לעיתים, אנשים מספרים למשפחתם את החלטתם מבלי לחתום על כרטיס. אין צורך, המשפחה יודעת.

כך שבעצם, כלפי חוץ, מקובלת בישראל שיטת ההסכמה מדעת (Opt-In), והשיטה הנהוגה בפועל היא הנחת הסכמה (Opt-Out) כאשר למשפחה הזכות להטיל וטו על כל החלטה שלא תהיה. ממש כמו השיטה המקובלת בספרד, המצליחה ביותר בעולם. וכל אלה שמתנגדים – שמורה להם הזכות לנהוג כך. ממש כמו שמשפחתו של אבי כהן הפכה את החלטתו מסיבותיה היא.

ובנימה אישית יותר אוסיף, זהו הרגע שבו הבנתי שלא בשיטה טמונה ההצלחה לשכנע אנשים להציל חיים בתרומת איברים. אלא בהקשבה לסיבות המונעות מהם לעשות זאת והטיפול בהתנגדויות שלהם. כך אם נבחר "להמיר", למרעית עין, את השיטה בישראל ל-Opt-Out, אנו אולי נגרום למרבית האנשים לשקוט על שמריהם ולהפסיק את ההתמודדות החשובה עם ההתנגדויות הקיימות. וזה כמובן, אסור שיקרה.

ה-Opt-Out כבר בישראל. התרומות עוד לא. אבל זה תלוי רק בנו.

קסיוואנג היא ילדה קטנה, היא עדיין תינוקת.

היא נולדה במונגוליה התיכונה, השוכנת למרגלות הרים נישאים, המביטים בדממה על חייה של הילדה הקטנה הנגלים ממרומי פסגותיהם. שותקים, כאילו יודעים סוד, אפופי עננים, כאילו אינם רוצים להביט עוד.

אפופי קרח שימס עם הדמעה הראשונה.

מכל הצעצועים היא רצתה את הדובי. הדובונית בשמלה הסגולה וסרט תואם ליד אחת האוזניים, שבתה את עינייה של הילדה הקטנה. ורק בעינייה אפשר היה ליראות את השמחה. קסיוואנג נולדה משותקת.

ורק הדובי חייך אליה. והילדה הקטנה חייכה בחזרה.

בת יחידה, ו-קסיוואנג הציתה תקווה בלב הוריה שלא התכוונו לוותר למחלה על בתם התינוקת. ימים כלילות עשו הוריה כל מאמץ בהישג ידיהם כדי להטיב עם בתם הקטנה. הם לא ידעו כמה זמן הקציב להם שעון החול אך הם לעולם לא איבדו תקווה. ואת התקווה שהם רכשו, הם נתנו לתינוקת. קסיוואנג היא תקווה, בשפה המקומית.

כי אהבה לא נמדדת כאשר זה קל לאהוב. אהבה נמדדת כאשר זה קשה. כאשר זה סהרורי וטיפות הגשם נוקשות על החלון. כאשר אינך יודע איזה יום יהיה אחרון, כאשר אינך יודעת האם עשית הכל. אהבה היא דרך ויש דרכים רצופי מכשולים. קטנים כגדולים, ואדיות כהרים. מי, דרכו קלה במישור ומי דרכו קשה בין פסגות. מי מטייל בנקל בואדיות לאור שמש ומי נלחם על דרכו בלילה חשוך. אז מי מאירה את דרכו של אדם? מי תאיר את הפסגה הבאה או תקבע באפלה? התשובה מסביב, תסתכלו.

תקווה ותוכל לראות לאן לצעוד את הצעד הבא, תאבד תקווה ולעולם לא תצא מהחושך אליו נכנסת. תקווה ומתוך תקווה תרים את הראש ותראה את הפסגה הבאה, תאמין ותושיט את ידך לגעת באבן האשונה להתחיל לטפס, תהרהר בכישלון ולא תרים את מבטך מקצות נעליך.

והוריה של קסיוואנג קיוו, קיוו הרבה. קיוו שיבוא יום ויוכלו להתגבר על מחלתה. יבוא יום והסופה תחלוף. יבוא יום וביתם תדבר. אך לגורל היו תוכניות אחרות. עד היום, לעיתים אומרים לי שבדת היהודית קיימות נשמות שנועדו לעשות רק תיקון קטן בעולם הזה. ולכן הן נולדות רק לרגע קט ולאחר מכן חוזרות למלכות השמיים. אני מוצא זאת קשה לאמונה. קשה לי להאמין שכך מצדיקים סבל.

מחלתה של קסיוואנג, הייתה סופנית. היא הייתה רק בת שנתיים, כאשר גופה הקטן נכנע למחלה הארורה.

עם עיניים רטובות מדמעות, התלבטו הוריה של קסיוואנג הקטנה כיצד לנהוג אחרי מותה. ולפתע, זה נעשה ברור. "קראנו לה תקווה", אמרה אמה, "החלטנו לתרום את איבריה לילדים אחרים כי משמשפחה אחרת לא תצטרך לעבור דרך מה שאני עוברת עכשיו. הילדה שלי איננה אבל אני יכולה לחסוך טרגדיה של משפחה אחרת".

אצילות ליבם הצילה את חייהם של שני ילדים קטנים.

לעיתים הדמעות נושאות כאב גדול.

לעיתים, הן סמל של הוכרה.

משפחתה של קסיוואנג הוציאה כ-200,000 יין (כ-31,396 דולר) כדי לטפל בביתם התינוקת. נותרו להם חובות של 70,000 יין (כ-11000 דולר). אנשים רבים, אחרי ששמעו את סיפורה של המשפחה ביקשו לתרום לעזרתה. הלב האנושי עדיין פועם באנשים רבים גם בחבל ארץ מרוחק זה. אך המשפחה דחתה בנימוס את התרומות.

"אנחנו עדיין צעירים ויכולים לבנות את חיינו ב-2 ידינו", אמרה אמה של קסיוואנג הקטנה, "תודה אך איננו רוצים את כספם של אנשים".

ורק דובי, נשאר על מיטת בית החולים, נזכר בכל הרגעים השמחים שהם חלקו יחד. עדיין מנסה לשמוע את צחוקה של קסיוואנג הקטנה. אך הצחוק שלה, איננו נשמע עוד.

לא תמיד רואים, אך גם הצעצועים בוכים לפעמים. והדמעות שלהם יקרות לעיתים משל אנשים.

האם אתם בעד תרומת איברים? הרבה תשובות לשאלה הפשוטה הזאת יצא לי לשמוע. את התשובות, ניתן כמובן, לחלק ל-2 קבוצות עיקריות: כן ו-לא. אך לצד שני אלה, קיימת קבוצה ברורה הרבה פחות. זוהי התשובה: "לא יודע".

ובאקלים הישראלי, התשובה, באמת לא נדרשת.

ככל שהדבר נוגע לתרומת איברים, האקלים הישראלי היא חתימה מראש על כרטיס תורם. כפי שכתבנו כאן באתר, שיטה זו נקראת "הסכמה מדעת" ובעיקרה מונחת ההנחה שכל המעוניינים בתרומת איברים, יצהירו על כך בחייהם, באמצעות חתימה על כרטיס תורם.

כתבנו גם, שקיימת שיטה נוספת, הנקראת Opt-out (הנחת הסכמה) ובעיקרה התפיסה שלמעט אלה שהתנגדו, כל האחרים מעוניינים לתרום איברים. לשתי השיטות חלוקה פנימית, לפי הרכות – רכה וקשה – לפי יכולתה של המשפחה להשפיע, ואף לשנות, את החלטת התרומה.

בישראל נהוגה השיטה הראשונה, הסכמה מדעת (Opt-In). לכן בארצנו הקטנטונת, משמעותה של ההתלבטות היא התשובה השלישית.

במציאות בה החתימה על כרטיס תורם היא הצהרת כוונות עבור המשפחה ברגע מר (רבים יותר מוצאים את זה יותר קל, לתרום את אברי יקיריהם בידיעה שבחייו, ביקש האדם לתרום), משמעותה של ההתלבטות היא, קרוב לוודאי, סירוב לתרומה.

ממבט ראשון, נראה כ-2 השיטות מכסות את שלל האפשרויות הקיימות. או שאתה מצטרף לשורות התורמים כי אתה בעד, או שמה אתה יוצא משורות התורמים כי אתה נגד. ולא תתכן שיטה שלישית.

אז ככה. יש.

במדינת אילינוי (Illinois) שבארצות הברית, פועלת דרך שלישית. בארצות הברית, בה כל מדינה מחליטה בעצמה על השיטתה בתחומה לתרומת איברים, החליטה מדינת אילינוי שלא לצדד באף אחת מהשיטות המובאות למעלה. לשתי השיטות מגעות בולטות אשר הזכרנו גם כאן, יותר מפעם אחת (למשל כאן).

השיטה הנהוגה במדינת אילינוי היא Mandated Choice.

משמעותה של שיטה זו היא חובת הבחירה של כל אזרח, במועדים שנקבעו לשם כך בחוק (כגון, בעת חידוש או קבלת רשיון נהיגה) להחליט האם הוא או היא בעד או נגד תרומת איבריהם. מה יודעים ב-Illinois שלא יודעים אצלנו? את רצונו של כל אדם לגבי תרומת איבריו.

ובנימה אישית יותר אציין, טרם שקלתי את הבעד ונגד של שיטה זו. אכתוב בוודאי על כך בעתיד. אך כרגע, נוכל לסכם ולומר שקיימות 3 שיטות עקרוניות בעולם לתרומת האיברים: Opt-In, Opt-Out ו-Mandated Choice.

מאז שאני כותב על סיסטיק פיברוזיס ותרומת איברים, אני פוגש אינספור סיפורים עצובים. סיפורים אנושיים מרגשים בין החיים לבין סיסטיק פיברוזיס.

אך מעולם לא פגשתי סיפור כה טרגי וכה מרגש כמו הסיפור הזה.

מקורו של הסיפור ב-youtube ולכן פשוט לחצו על משולש ההנגן שם למטה. האדם שהעלה את הסרטון, רשם מתחתיו את הדברים הבאים. אביא אותם כאן בתרגום לעברית:

אחותי סטייסי נפטרה ב-20 ליוני, 2005, רק 13 ימים אחרי יום הולדתה ה-15. סיפור טרגי. היא נפטרה מסיסטיק פיברוזיס אך פגשה את המוות עם ראש מורם ואומץ אמיתי. היא הייתה עם משפחתה אשר ניחמה אותה והייתה לצידה כאשר היא נפטרה בביתה.

סטייסי נכנסה לרשימת ההמתנה לתרומת ריאות כשנה לפני מותה אך כאשר בריאותה הדרדרה היא הבינה כי המוות בלתי נמנע ולכן היא ביקשה לצאת מהרשימה לתדהמת כל הסובבים אותה, אך היא ידעה מה היא רצתה. וזה היה מוות שקט בביתה מכיוון שהיא פשוט הייתה כה עייפה משלל הטיפולים המפרכים המתערבים בחייה. כמה אירוני שכל מה שהיא רצתה זה שקט ושלווה.

זו הייתה חוויה קשה מאוד לראות את אחותי מתה בדרך זו אך אני יודע שהיא לא הרגישה כאב מכיוון שמינוני משככי הכאבים היו בשלב זה כה גבוהים עד שאינה יכלה לחשוב עוד בצלילות.

זו היית הקלה, בצורה מאוד מסויימת, לדעת, לאחר שנפטרה, שלא כואב לה יותר ואינה תצטרך עוד לסבול.

אם היית זוכה להכיר אותה, היית נדהם לגלות אדם עם חוש הומור נהדר אך גם עם יושר פנימי והגינות. היא כמעט לא התלוננה לסובבים בגלל מצבה, היא התמודדה באצילות וכפי שכבר אמרתי, פגשה את המוות בראש מורם ובלב אמיץ מאוד.

גם איש הכנסייה המקומית אשר ספד לה, העריך מאוד את הרוגע שבה ועד כמה היא הבינה לקראת מה היא הלכה ואינה חששה מהמוות. הוא לעולם לא פגש אישה כה צעירה שידעה ואינה חששה למות.

אני מתגעגע אליה מאוד וכך מרגישים גם כל אחד ואחת מהאנשים שהכירו אותה. ואני יודע גם שהיא הייתה אדם טוב וראוי.

אז אם מישהו כאן, רוצה לדעת יותר על סיסטיק פיברוזיס וכיצד את/ה יכול/ה לעזור, פשוט גלשו לאתר www.cftrust.org.uk ועזרו למצוא תרופה למחלה גנטית, חשוכת מרפא ומאיימת חיים זו. תודה.

וכתובת האתר בארץ היא – www.cff.org.il

ובנימה אישית יותר אוסיף, זה לא הוגן ולא צודק שהורים קוברים את הילדים שלהם. תנוחי על משכבך בשלום סטייסי. יום אחד אנחנו נעיף את ה-CF הזה מהעולם.

הלן, הנערה הקנדית שסיפורה גרם לאלפי קנדים להצטרף לשורות תורמי איברים ולאלפי אחרים להפוך מודעים לנושא, התראיינה לאחרונה פעם נוספת, בתוכניתה המצליחה של אלן דג'נרס. הפעם, אחרי השתלת ריאות מוצלחת.

אני מזמין את כולכם לצפות בראיון, ללחוץ על משולש הנגן שם למטה ולראות את הלן מדברת, מחייכת ואף רוקדת. נערה קנדית זו, אשר רק לפני שבועות ספורים מלאו לה 21 שנים, פרצה לתודעה של אנשים רבים כאשר רתמה כוכבים כמו ג'אסטין ביבר לנושא תרומת האיברים.

נערה מחייכת זו, אשר חגגה את יום הולדתה ה-21 בבית החולים, לאחר ההשתלה, הפכה לסמל עבור תורמים ומושתלים רבים. וגם מכאן, מישראל הרחוקה, אני רוצה לשלוח תודה לתורמים הנפלאים ולהשתתף בצערם. כיוון שאנו המצדדים בתרומת איברים, יודעים לרוב כמה קשה היא האבדה. הייתה זו, ברוב המקרים אבדה קשה וכואבת אשר גרמה לנו לצאת לדרך זו. ולכן יודעים אנו להעריך את חייה של כל משפחה, של כל אדם. ולכן מקווים אנחנו שכל משפחה תבחר להציל חיים, רק אם האפשרות נקרתה בדרכה.

ולכן אני מאחל להלן שנים ארוכות ופוריות בכל דרך שתבחר לעצמה וגם אומר תודה למשפחה הנפלאה שלא נתנה לחיוך הזה להכבות. ועכשיו, לסרטון המרגש.

ובנימה אישית יותר אוסיף, אני מקווה גם שיבוא יום ותרומת איברים והמאבק בסיסטיק פיברוזיס יהפכו לנושא מוביל גם עבור המפורסמים הישראלים.

מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה באוסטרליה מלמד כי מירב הנשאלים מעוניינים כי חתימתם על כרטיס תורם תהיה סופית מבלי שתינתן למשפחתם הזכות להטיל וטו.

Australians want final say on organ donation

תוצאות של מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה באוסטרליה, מצביעות על כך שכמעט כשלושת רבעי מתוך 3,000 המשתתפים מעוניינים בכך שהחלתתם האם לחתום על כרטיס תורם תהיה סופית ואינה הפיכה על ידי משפחתם. המחקר, שנערך על ידי אוניברסיטאות Flinders, Adelaide ו-Macquarie מצא כי מירב המשתתפים מעוניינים כי ההחלטה תהיה אישית בלבד.

תוצאות המחקר ימסרו בקרוב לראשי רשת תרומת האיברים האוסטרלית וקובעי מדיניות שונים בקרב היבשת. על כל פנים, מבקשים עורכי המחקר לחתום את דבריהם במסר החשוב הבא: לפיו מאוד חשוב לעדכן את בני המשפחה בכל החלטה שמקבלים.

השאיפה להפוך את החתימה על כרטיס תורם למחייבת אינה יחודית לאוסטרלים. לא מזמן כתבתי כאן על יוזמה כזו כאן בישראל.

מה שלי, באופן אישי, חסר, זה מחקר מקביל של ההשפעה שתהיה לצעד כזה על המתנגדים לתרומת איברים. כפי שכתבתי כאן בעבר, השארת המילה האחרונה בידי המשפחה פותרת רבות מההתנגדויות לתרומת איברים. בבואינו כיום לערוך מחקר על ההליכים הרצויים לביצוע התרומה, יש קודם כל לזכור כי 10% בלבד מהאוכלוסיה (מעל גיל 17) הסכימו לתרומת איברים.

אי לכך, במקביל להבטחת תרומתם של אלה החתומים, חייב להתנהל מחקר מקביל המברר כיצד תשפיע שלילת יכולת המשפחה להחליט על האפשרות לשינוי דעתם בעתיד של המתנגדים כיום (תקל או תקשה).

מדוע חסר? כיוון שצעד כזה בהכרח נובע מחששם של החתומים על כרטיס תורם מכך שמשפחתם תפר את חתימתם ותתנגד לתרומת איברים.

היכן אנחנו בכך? ניתן לראות בקלות בגרף הבא:

מה הן הסיבות לכך שמשפחות מסרבות?

אני משער, מרובות. אך תרשו לי לנסח את התשובה הקודמת בדרך אחרת. מה הסיבות לכך שהמשפחות מסרבות? זהות בוודאי לכך שכלל האוכלוסיה מסרבת. במילים האחרות, המשפחות המסרבות (בפשטות) שייכות למחנה המתנגד לתרומת איברים ולכן הם מסרבות. סיבותיהן נפרסות, כמובן, על כל שלל ההתנגדויות הקיימות.

עכשיו, אפשר בנקל לראות כי שלילת יכולתה של המשפחה לומר את המילה הסופית, מרחיקה את אלה שמתנגדים. הרי המתנגדים לתרומת איברים עושים זאת מסיבה פשוטה: הם מכירים ברוב המקרים בערכה מציל החיים של התרומה אך עבורם קיים ערך עליון יותר מפעולה זו.

חופש הבחירה, אמונה דתית, וזוהי רק רשימה חלקית. ערכים שתמיד ישארו לצד תרומת האיברים. הדרך להסכמה אינה מונחת בהחלפת דתו של אדם. כמובן. היא, כמובן, מונחת בשילוב התרומה באמונתו הדתית. כך גם לגבי מירב ההתנגדויות הנותרות. מכאן, כי שילובה של המשפחה היא בין הדרכים החשובות ביותר לטיפול בהתנגדויות. משפחה שתדאג, למשל, לתרומה בהתאם לאמונתו הדתית של אדם (בהמשך לדוגמא הקודמת). האדם סומך למעשה, על שיקול דעתה של משפחתו בביצוע התרומה בדרך ההולמת את רצונו.

לכן, זו למעשה הסיבה, מדוע לדעתי אין ללכת בדרך המבטיחה את תרומתם של 10% החתומים ומרחיקה מתרומת האיברים את ה-90% הנותרים.

ובנימה אישית יותר אוסיף, כי (כפי שכתבתי כאן לא פעם בעבר) זוהי המשפחה שתורמת. משפחה, מתוכה יצא אדם ישר הקשוב לכאבם של אחרים וכן משפחה הגונה הקשובה לכאבה של משפחה אחרת גם בשעתה הקשה ביותר. שלילת יכולת המשפחה להשפיע נוטלת מהמשפחה את הנחמה שבתרומת האיברים, בידיעה שחיים ניצלו והופכת את תהליך התרומה למכני. אנחנו פשוט עוד לא שם.

6000 חותמים חדשים על כרטיס אדי, מעל ל-1000 תרומות דם, 39,000 שקלים שנאספו לעזרתם של חולי סיסטיק פיברוזיס בארץ וכ-39,000 שקלים שנאספו למלחמה במחלת הסרטן.

כך מצילים חיים.

אלה הן התוצאות של יום הצלת החיים 2012 שאירגנו והובילו חברי הארגון "שגרירי רוטשילד" הנפלאים בשיתופי פעולה עם מגן דויד אדום, אדי, המרכז הלאומי להשתלות, תום פלד (Bike For The Fight) והאיגוד הישראלי לסיסטיק פיברוזיס. אנשים יקרים, תודה רבה לכולכם. באמת, הייתם גדולים.

את הפעולות הרבות שקדמו ליום הזה תוכלו לראות בדף הפייסבוק של "יום הצלת חיים".

היו אלה תוכניות הרדיו של דבורה שרר (דוברת המרכז הלאומי להשתלות), וסדנאות בהן נחשפו השגרירים ממקור ראשון לחייה של אמא לילדה חולת CF או סיפורו המרגש של תום פלד שאיבד את אביו למחלת הסרטן ורתם את אובדנו האישי כדי לעזור לחולי סרטן סביב העולם.

היו אלה סיפורם האישי של אנשים רבים והרתמות מדהימה של הרבה ארגונים חברתיים מכל קצוות הארץ כדי להגיע לכל פינה ולכל אחד ולכל אחת. כי רק כך מנצחים. רק כך, בהרתמות אדירה, אפשר לשנות את חייהם של אנשים. של חולי הסיסטיק פיברוזיס וחולי הסרטן, של נפגעי תאונות דרכים הזקוקים למנות דם והממתינים לתרומת איברים.

אפשר לעבור לידם ברחוב, לעמוד יחד בתור במרכול, אפילו לחלוק את אותו המושב באוטובוס ולא לדעת שאלה הם האנשים שאחראים לתוצאות המדהימות הללו. זאת, מכיוון ששגרירי רוטשילד וארגונים אחרים שהשתתפו, לא פרסמו תמונה ענקית בנוסח "תודו לכולנו".

הם עשו את עבודתם בחן, בשקט. ללא שיאים "מרגשים" ופרסים מתוקשרים ל"מגייס הגדול מכולם" או "תורמת הדם החרוצה ביותר". למעט אזכורים קטנים בתמונות בפייסבוק, אנחנו לא נדע מי הם הנשים והגברים שעמדו מאחורי המאמץ האדיר הזה.

בחן, בשקט ובמסירות הוקדש יום הצלת החיים ל-2012 לאנשים שחייהם תלויים בכך. כולנו, כחברה, צריכים להיות אסירי תודה לשגרירי רוטשילד שיזמו והניעו יחד עם ארגונים נוספים את היום הנפלא הזה.

והתוצאות לא איחרו לבוא.

וממני בנימה אישית יותר אוסיף, לכל האנשים הנפלאים שלקחו חלק ביום הזה, בין אם בארגונו ובין אם בעמידה בדוכנים, בין אם בציור ובין אם בתרומות דם – עלו והצליחו, תודה ענקית מגיע לכם. אנא תהיו גאים בעבודה שעשיתם.

ונפגש כולנו ב"יום הצלת חיים 2013"!

The greatest thing you'll ever learn is just to love and be loved in return.

ללא מילים.

אם אי פעם איבדתם אדם שהיה יקר לכם אתם בוודאי תבינו אותי. לפתע הצבעים מתחלפים. העולם המלא בצבעים רבים כל כך הופך ברגע אחד. הלילה יורד. הציפורים שצייצו לפני רגע, משתתקות לפתע והעולם נעשה קודר. קודר מאוד.

לאהוב פירושו להרגיש. להרגיש פירושו לאבד.

אלכס אנדרסון הוא ילד רגיל. בעיירה שקטה בארצות הברית, הוא וחבר הילדות שלו, קווין עושים הרבה שטויות וגם מתפרסמים כחבורה מגובשת מאוד.

בין אם זה להבריז משיעורים, בין אם זה לצייר (מה שקווין עושה הרבה יותר טוב), לחלום על לרקוד עם הנערה היפה ביותר בכיתה בנשף הסיום, אלכס וקווין עושים ביחד.

הם משלימים אחד את השני, אלכס פעלתני יותר אשר לא מפסיק להפתיע וקווין הקצת המופנם יותר עם שנינות שלא מפסיקה להצחיק. כאשר הם ביחד נראה כאילו העולם קיים בשביל שני אלה ושום כוח בעולם לא מסוגל להפריד.

הוא לא שם לב. אולי כוסית אחת יותר מדי. הטנדר גרר את האופנוע של קווין מטרים רבים עד שנעצר. מבט אחד לאחור וקווין לא שם.

קווין מת. אני הרגתי אותו. כך מתחיל הספר המרגש ביותר שתוכלו לקרוא.

המוות הצליח להפריד בין שני החברים ועולמו של אלכס קרס עליו. הוא התחיל את מירוץ האופנועים בו מצא קווין את מותו והמחשבה לא נותנת לו מנוח. עולמו של אלכס הוא עולמו של אדם כואב מאוד, כואב את אובדנו של אדם יקר, כואב את אשמתו, כואב את הימים שלא נגמרים ודמעות המנחמים שלא מושיטות עזרה.

די להיפך. אלכס כועס על עצמו, על טיפשותו, על אובדנו של Kev, על ההורים שלא מבינים, על התלמידים שמתלחשים מאחורי גבו אפילו שבכלל לא הכירו את Kev, על המורים, השוטרים, המנהלת, האנשים, במילה אחת – על העולם. אך בעיקר ובראשית – על עצמו וטפשותו ורק אחרי זה על מירוצי אופנוע המטופשים.

הימים לא נגמרים. הם זוחלים לאט לאט כאשר אתה פוחד להסתכל לצדדים, להסתכל על הבית של Kev, על ההורים. בית הספר אינו חשוב כי השיעורים לא חשובים והמקומות כולם מחכים לשניהם. אין מקום בו אלכס יכול למצוא מנוח, בו הכאב יכול לצאת.

בנקודה זו, למען האמת, הזדהיתי יותר מכל עם אלכס אנדרסון. במשך חודשים ארוכים הסתובבתי כמוהו, חיי את הלילות וער בימים.

חי את הכאב שבפנים. משהו שכל אחד שאיבד אדם יקר יכול להבין.

החיים של אלכס ממשיכים להדרדר. בריון אלים צוחק על מותו של Kev ומשבח את אלכס שסילק את הכתם הזה מבית הספר. בתגובה אלכס מטיח כיסא בפניו. הוא מושעה מיד מהלימודים ומנבחרת הפוטבול של בית הספר, שאליה התקבל לאחר שעמל כשנה כדי להתקבל. שתי ההשעיות תקפות עד לתחילת שנת הלימודים הבאה.

כאן היא הנקודה בה אלכס נזכר באקדח של אביו. הוא מעביר את האקדח לחדרו ומחביא אותו בתוך ארון הבגדים. משתעשע במחשבה כיצד הוא גומר עם כל זה. אך האקדח נמצא (כאשר אימו אוספת דברים לכביסה). הוריו מחליטים לשלוח אותו למחנה קיץ לנערים בסיכון.

זה המקום לציין שהתאהבתי גם בסגנון הכתיבה של הספר, המלא בנקודות כאלה בהודעות משעשעות טלויזיה-סטייל: "זהו זה סופי. חייו של אלכס אנדרסון נדפקו לגמרי והוא נשלח למחנה קיץ לילדים עם בעיות. הישארו עמנו לעדכונים נוספים".

המחנה ממוקם בסוף העולם שמאלה. את המחנה אלכס, הממורמר ממילא, לא קיבל כמובן בזרועות פתוחות. את חבריו לחדר הוא מכנה בכינויים. המקום היחיד בו מוצא אלכס מנוחה הוא שפת האגם הנמצא במרחק של דקות הליכה משערי המחנה. זה באחד מביקוריו הראשונים במקום בו נעשה אלכס עד לסצנה הבאה:

נערה יפה וביריון הגבוהה ממנה ב-2 ראשים מתווכחים ביניהם. הביריון ששמו דני מנסה לשכנע את הנערה ששמה רחל לחזור אליו. היא מסרבת והוא בתגובה דוחף אותה למים, חוטף צמיד מידה ומרים אותו בידו באוויר. הנערה מתחננת שיחזיר לה אותו כיוון שזהו הזכרון היחיד שנותר לה מסבתה שנפטרה. אך כיוון שרחל נענית בשלילה לחיזוריו מעיף דני את הצמיד לתוך המים למרות דמעותיה של רחל. בנקודה זו מחליט אלכס לקום להגנתה של רחל. הוא חוטף כהוגן אך דני מוצא מולו יריב נחוש שכבר לא איכפת לו מכלום ולכן איננו מתכוון לוותר. "לך חפש מישהו בגודל שלך" אומר אלכס לדני כאשר הוא הודף אותו בפעם האחרונה.

רחל מתברר גם מתושבי המחנה. היא יפייפיה אמיתית אך גם חכמה באותה המידה והסיבה להימצאותה במחנה היא סוד כמוס. אך שום חלק ברחל לא שובה את אלכס יותר מאשר עינייה החומות.

וכאן קוראים יקרים אני מעדיף להפסיק כדי לא להפוך את הפוסט הזה לספוילר (מילה באנגלית שמשמעותה חשיפת סוף הסיפור ופתרון התעלומה). אוכל להגיד רק שהספר אותו אני רכשתי נמצא כאן ב-Amazon וגם כי למרות הדרך הארוכה שנכונה לאלכס ולרחל לחוד וביחד, מלמדת הנערה עם העיניים החומות וסוד כמוס את אלכס את השיעור החשוב ביותר ששניהם ילמדו בחיים.

כך בדרך נפלאה ומרגשת מאוד, מלמד אותנו סקוט קארטר מהי המשמעות האמיתית של חמלה ותרומת האיברים. בדרך נפלאה ומרגשת מאוד, מלמד אותנו סקוט קארטר שהשיעור החשוב ביותר שנלמד הוא לאהוב ולהיות נאהב בחזרה.

פרסומות יכולות להיות שונות. הן יכולות להיות יפות או משנות, מרגשות או מצחיקות. אבל פרסומות יכולות גם לקדם את המודעות לתרומת איברים.

את הפרסומת הבאה הפיקו Lowe Bull CT עבור Organ Donor Foundation of South Africa. זוהי פרסומת זוכת פרסים. היא ללא ספק עשויה היטב ומעבירה את המסר בדרך חדשנית ומרגשת.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. אז תנו לתמונות לדבר. פשוט לחצו על משולש ה-Play שם למטה.