סיכום 2013: כך זה נדרש מכל אדם

2013.

2014 הייתה שנת שינוי. הרבה דברים התרחשו בשנה זו. עבור תרומת איברים, עבור משפחות הסיסטיק פיברוזיס ועבורי. עבורי הייתה זו שנה של שינויים רבים, רבים מאוד. הרבה מאוד דברים השתנו בשנה זו, כמעט בכל היבט של חיי. עקב השינויים המעטתי לכתוב כאן בבלוג. ועל כך מגיע סליחה לכם, קוראי הבלוג הנאמנים. שלל דברים עומדים להכתב כאן בשבועות הקרובים. אך ראשית – סיכום שנת 2013 בתרומת איברים.

בשנה זו חלו שינויים רבים. במהלך שנה זו, באה לידי ביטוי העבודה הקשה שהושקעה במודעות לחשיבות העצומה שבתרומת איברים, שעלתה מדי שנה. במהלך שנת 2013, יותר מכל השנים לפני – יותר אנשים אמרו "כן", כן להצלת חיים. אלה שהסכימו, ידעו שזהו הדבר הנכון לעשות ואין זה משנה מי היה/תה חתומ/ה ועל איזה כרטיס. מכיוון שהמשפחה יודעת. המשפחה תמיד יודעת מכיוון אלה הן המשפחות שתורמות. משפחות אצילות אשר ראשית יצא מתוכן בן או בת אדם, הקשובים לכאבם/ן של האנשים סביב ושנית, אלה הן המשפחות שהסכימו את החלל שנותר בשעה מרה, מרה מאוד ובחרו להדליק מחדש את מאור החיים, אשר רוח המוות איימה עליו לגווע.

אני מוריד את כובעי ומשתחווה עמוקות לפני כל האנשים שהצילו חיים השנה. הצילו חיים ללא הבדל, כי החיים חשובים ואין בהם הבדלים. כמו שאין הבדלים באור השמש. כמו שאין הבדלים בדמעות האובדן.

תודה לכם מקרב לב. שלי ובוודאי של קוראי הבלוג הזה. תודה שלא אמרתם, "השומר אחי אנוכי?".

וכך גם לכל העוסקים/ות במלאכה. מלאכה אשר גם היא ידעה בסופה מספר שיא גם של ניתוחי ההשתלה השנה אך בעיקר – ובאמת בעיקר – עליה משמעותית של תרומות הכליה מתורמים חיים. מאמץ רב הושקע בזה במשך שנים אך מעט השינוי היה מנת חלקם של המייחלים לרפואה ומספרם של אלה המשיך לנסוק. אך לא כך השנה. אנחנו עוד נמשך ונדבר על שינוי זה בהמשכו של הסיכום אך זהו המקום המתאים להודות לתורמים. לאנשים, אשר לפעמים מסיבות של הצלת הזולת, תרמו חלק מגופם/ן. כדי להציל חיים, צליל מיוחד יש לכך וזו באמת סיבה מיוחדת.

יד ביד סימלה תמיד שותפות. אך יד תופסת יד מסמלת כנראה שותפות גורל. טרם מחליקים החיים אל תהומות המוות, מושטת היד לעזרה. ואולי זה בכוחו של אדם אחד לגרור אדם אחר מהתהום, לרוב זוהי עבודת צוות. כך היא הצלת החיים. כאשר למספיק אנשים אכפת, שום תהום אינה עמוקה מספיק כדי להסתיר את אור השמש.

אך הייתה זו גם שנה אחת יותר מדי. שנה אחת יותר מדי עבור 89 משפחות בישראל. שנה אחת שחילקה בין החיים לשכול.

כאשר אנו מאבדים את אלה שאהבנו, נשמותיהם/ן הולכות כנראה אל המקום של נשמות עצובות. אלה המביטות למטה, עלינו, בעצב. עלינו, הכמהים לעוד מילה, לעוד מבט ומקווים שזה, לא יהיה האחרון. הן הצטרפו עלייך, שבמקום שבו את נמצאת כנראה ובכל מקום שזה לא יהיה, מתפלל אני שאת נושמת בחופשיות וזה לא כואב לך יותר.

2013

 

תוכן עניינים:

א. כללי
ב. הסכמה לתרומת איברים
ג. השתלות
ד. הסכמה לתרומת איברים – בחינה לאורך זמן
ה. השתלת איברים – בחינה לאורך זמן
ו. כרטיס בלבבי
ז. ממתינים להשתלה
ח. אלה, עבורם הייתה זו שנה אחת מדי
ט. מספר החתומים על כרטיסי תורם
י. תוכנית הקדימות לחתומים על אדי
יא. אירועים מיוחדים

 

א. כללי

הספר האהוב עליי ביותר הוא "מזמור חג המולד" (A Christmas Carol, בלעז). זהו סיפורו של אדם אחד, אבנעזר סקרוג', אשר היה אדם קמצן ורע לב. הסופר המדהים, צ'רלס דיקנס שירבב בעבודת אומנות נפלאה, שתי תכונות אלה לאחת. סקרוג' הוא עשיר, עשיר מאוד אך קשה לומר האם הוא קמצן יותר או רע יותר. אך קמצנותו של סקרוג' אינה מסתכמת רק בכסף. העולם מלא באנשים שהפרוטה מצויה בכיסם ולמרות זאת, מתקשים הם לעזור ולו במעט, לאנשים נוספים. במקום מסוים בתחילתו של הספר נשאל סקרוג' האם ברצונו לתרום קצת כדי לאפשר לעניים לחגוג את חג המולד (הסיפור מתרחש באנגליה הויקטוריאנית). בתגובה, מתעניין סקרוג' ב"שלומם" של בתי-סהר ובתי מחסה לעניים. כאשר מתברר ששלומם תקין, מפנה סקרוג' את האדונים הנכבדים שבאו לבית הסעק שלו כדי לבקש תרומה למען העניים, לשם. אך כאשר משיבים לו אלה שלא כולם יכולים לפנות לשם וחלק מהאנשים יכולים למות עם העזרה המעטה שיש במקומות אלה, משיב סקרוג' במשפט, אחד מהידועים לשמצה בספר – "אז אם אלה נועדו למות, אז עדיף שכבר יעשו זאת! ויפחיתו את כמות האנשים העודפת".

אך הספר ידוע ביותר במהפך שסקרוג' עובר במהלך לילה אחד. עובר, בזכות הדמויות המוכרות ככל הנראה, ביותר בספר (לפחות בארץ, לדעתי). בעזרת שלושת רוחות הרפאים שמגיעים לבקרו, הרוח של עבר חג המולד, ההווה והעתיד. אלה מראים לסקרוג' את עברו, את ההווה והעתיד להתרחש אם לא יתקן את דרכיו. בכישרון גדול מאוד, מעמיד צ'ארלס דיקנס את סקרוג' אל מול מעשיו, מניעיו ותוצאותיהם.

אך סצנת השיא, ממוקמת דווקא לדעת רבים, בהתחלה. באחת מסצנות רוחות הרפאים הידועות ביותר בספרות העולמית, פוגש אבנעזר סקרוג' את רוחו של שותפו העסקי לשעבר, ג'ייקוב מארלי – שנפטר כ-7 שנים לפני. זוהי סצנה מפחידה, כראוי לעלילה נסבת סביב רוחות רפאים, והפחד נבנה עת-עת עד לרגע שבו דמותו של מארלי מופיעה דרך דלת נעולה, דלת אשר סקרוג' נעל בבהלה רק כמה רגעים קודם לכן למשמע צלילים מפחידים הבוקעים מהמסדרונות החשוכים של טירתו.

עטוף בשלשלאות ברזל כבדות וארוכות ומוכבד על ידי משקולות גדולות על כל אחת משלשלאותיו, אשר הוא נאלץ לשאת בכוחות עצמו כדי לזוז ממקום למקום, מזהיר מארלי את סקרוג' מגורל דומה אחר מותו אם לא יתקן את דרכיו.

זוהי סצנה נפלאה. אחת המרשימות ביותר בספרות העולמית. הרבה דברים נאמרים בה וחלק מהמסרים החזקים ביותר בספר מתחילים ונאמרים בסצנה זו, בדיאלוג הנצחי בין אבנעזר סקרוג' לרוחו של שותפו לשעבר, ג'ייקוב מארלי, עד אשר חוזרים להדהד בתהודה רבה, בסצנות חזקות אחרות במהלכו של הספר. בדיוק כפי שרוחו של הווה חג המולד מטיחה בסקרוג' בחזרה את מילותיו על מותם בהקדם של אלה אשר בעיניו הם אוכלוסייה עודפת.

אך המשפט החשוב ביותר, נאמר כמעט מיד בתחילתה של סצנה זו. מפוחד, שואל סקרוג' את רוחו של ג'ייקוב מארלי, אם הרוחות הולכות על פני כדור הארץ ואם כן, מדוע לבוא אליו? זו התשובה, אשר צ'ארלס דיקנס (הסופר) שם בפיו של מארלי, אשר נחרטה לנצח נצחים בהיכל התהילה של המחשבה האנושית:

"… כך זה נדרש מכל אדם, שהרוח אשר בו, תצעד לצד אנשים ותגיע למרחק – השיבה הרוח –
ואם רוחו אינה עושה זאת בחייו, נידונה היא לעשות זאת אחרי מותו.

אלה מילים חזקות. וחזקות הן עוד יותר מתוך ההקשר העולה מן הדברים.

תרומת איברים היא הרגע אם כך, בו רוחו של אדם, אשר צעדה עם ובתוך חבריו האנשים, מוצאת מנוחה. חסד הוא הרגע שבו המעשים שלך הופכים להיות לא אנוכיים. ומנוחה אם כך, היא הרגע בו אלה נגעת בהם, מארחים את רוחך בליבם.

בהכרת תודה, אינסופית.

 

ב. הסכמה לתרומת איברים

כל אדם הוא עולם ומלואו.

כך זה גם בתרומת איברים. זוהי החלטה אישית, המשקפת את עולם הערכים של אדם. הסכמה מציינת את העליונות של הצלת חיי אדם. שלילה מציינת ערכים אחרים.

מדי שנה, מתנגשים ערכים אלה בשדה הקרב הציבורי. כמו בקרב אמיתי, מחזיק כל צד בעמדותיו, תוקף את הצד שמנגד המחופר היטב בעמודתיו. לכל צד, שלל טיעונים המשמשים להגנה ושלל רב עוד יותר המשמש להתקפה. זירות הקרב הן רבות ומגוונות. מעל דפי האינטרנט, בבלוגים – כדוגמת זה, בטוקבקים באתרי עיתונות, בפורומים, בשיחות חברים, ברחוב, בעבודה. במדיה החברתית.

בסיפורים אישיים קורעי הלב. בסיפורי הפחדה על טעויות של רופאים. שני הצדדים מחופרים היטב בעמדתם. כל אדם בטוח שהצדק עמו.

כאדם מן השורה, אני עד לזה. עד לדברים אלה הן בחיי היום יום והן במרחב הוירטואלי. בשיחות בין חברים ובשיחות בין אנשים זרים ברחבי רשת האינטרנט, שאף פעם לא פגשתי וכנראה לעולם לא אפגוש. אינני נוהג להכנס לדיונים אלה, רק להקשיב. לשמוע, מה יש לאנשים לומר. לאלה, המחזיקים בדיעות קרובות לשלי ולאלה המחזיקיה בדיעה אחרת. אולי רק מי שלא חושש משתיקה, לא חושש לשמוע דיעות אחרות. לא תמיד צריך למלא את החלל. לעיתים, השתיקה עדיפה.

לעיתים, יהיה זה נכון לתת לכל אחד ואחת להחליט בעצמם. לא לשכנע. לא לרדוף אחר אנשים עם סיפורים אישיים קורעי לב. הם פוגשים אותם בעצמם. בעיתונות, בטלויזיה, בין חברים. בבחירות לא פשוטות, אין לצפות להחלטות פשוטות. לעיתים, יש לתת לזמן לעשות את שלו. הזמן, שמרפא את כאבם/ן של אלה אשר איבדו אדם יקר עקב מצב תרומת האיברים בארץ, מקים עוד ועוד אנשים משנתם. עוד ועוד אנשים נעמדים כתף אל כתף כדי לומר – לא עוד! לא עוד דמעות של אובדן! לא עוד חיים שהיה ניתן להציל!

זו מלאכה לא פשוטה, לנחם. אך זו מלאכה לא פשוטה עוד יותר להציל חיים. המציאות בה אנו חיים, שוזרת את שני אלה לחוט אחד, חוט שיום אחד יקשור משפחה אל משפחה. זו שבחרה להציל וזו שניצלה. זו אשר בחרה להאיר בית בישראל כאשר האור בביתם שלהם, כבה.

ולכן, במעמד זה, תרשו להרכין את הראש ולהשתתף בכאבן של 80 משפחות אשר בחרו לתרום את איברי יקיריהן השנה. בחרו לתרום כדי להציל חיים. 160 – 80 אמהות ו-80 אבות, כנראה גם מספר זהה של ילדים וכנראה אף מספר גבוהה מזה של חברים, מכרים, אנשים וכל אחד ואחת שהחיים שכבו, היו חשובים להם, איבדו השנה אדם יקר מאוד.

תודה לכן משפחות יקרות. תודה מקרב לב ובהכרת תודה אינסופית. החוט ששזרתן השנה, נשזר לחבל המרשים ביופיו מאז הקמתו של המרכז הלאומי להשתלות. שיעור של 56% מהמשפחות שהיה באפשרותן לתרום איברים, בחרו להציל חיים השנה. תודה לכן משפחות יקרות, תודה גם לאלה ששאלו אתכן, תודה לרופאים/ות, למתאמי/ות ההשלות, בעצם – לכל אחד ואחת שהיו שותפים השנה בהישג הזה.

כן, שיעור הסכמה של 56% הוא הגבוהה ביותר מאז הקמתו של המרכז הלאומי להשתלות.

ויועיד על כך הגרף הבא:

ואלה הם המספרים הממשיים:

תודה לכם. תודה לכל אלה שבחרו להציל חיים כאשר האפשרות נקרתה בדרככם/ן.

ג. השתלות

‫‪392‬‬ ניתוחי השתלה התרחשו בשנת 2013 בישראל. ‫‪392‬‬! מספר מדהים. חייהם של ‫‪392‬‬ אנשים ניצלו. חייהן של ‫‪392‬‬ משפחות חזרו אליהן. ‫‪392‬‬!

לעיתים, הדברים נראים כמובנים מעליהם. כאילו, כך זה צריך להיות, כך זה היה וכך זה יהיה תמיד. אבל לא "כך היה וכך יהיה תמיד". תרומת איברים והצלת החיים שבאים בעיקבותיה, הם לא לעולם לא עניין של "מה בכך". ולא מהסיבה שיש לאנשים שיקולים לכאן או לכאן אלא מהסיבה הפשוטה שאנשים רוצים להציל חיים. אנשים תורמים מכיוון שזהו הדבר הנכון לעשות.

כמה פעמים אתם עולים במדרגות מדי יום? לא, ברצינות? ספרתם? אני לא. לעולם לא חשבתי על עליה במדרגות כמשהו שיש להתייחס אליו. כמכשול בדרך – אולי … אבל לא כמשהו יותר מכך. אני מניח שעבור רוב האנשים זה כך, מדרגות – לא משהו מיוחד. כך וודאי חשב גם ישעיהו הבר.

אי שם לפני שבע שנים, עלה הרב ישעהו הבר במדרגות. אך מה שעבור רובנו משימה לכמה שניות, הפך עבורו בין רגע, למשימה בלתי אפשרית. כוחותיו כאילו אזלו מגופו. מה שעבור רובנו כל כך קל ופשוט, הפך לפתע לאתגר. אך האתגר האמיתי היה עוד לפניו, היית זו אבחנת הרופאים שחתכה ללא רחמים בכל מה שהכיר קודם, כליותיו פסקו לפעול. לפעמים אני חושב ביני לבין עצמי על האנשים בשעה שהם מקבלים את הבשורה המרה. האם זה גורם לך להיות אדם טוב יותר? האם זה יגרום לך לכעוס על העולם, על אלוקיך, על אנשים?

על אנשים שלא תמיד יודעים את שגרת חייהם של חולי הידאליזה. אלה ששגרת יומם נפסקת בכל יום בשבוע וכמה ימים בשבוע מוקדשים לעבודות פרך – דיאליזה. על המודעות לתרומת כיליה כתבנו כאן בעבר. על המצב הבלתי אפשרי שבו נתונים אנשים אלה. על הרצון לחיות חיים רגילים, חיים של כל אדם. אולי, מי שמאמין – שואל את אלוקיו, למה? מי שאינו מאמין, למי יוכל להפנות שאלה זו?

את השאלה הזו, אולי הפנה פנחס תורג'מן ז"ל לרב הבר. הם נפגשו בטיפולי הדיאליזה, בבית החולים "משגב לדך". "פנחס היה תלמיד ישיבה בלי ר“מ, ואני הייתי ר“מ בלי תלמידים, אז פתחנו ביחד את ‘ישיבת הדיאליזה'", נזכר הרב ישעיהו הבר. דברים רבים אולי נאמרו בשעות האינסופיות. דברים שמצאו את דרכם לליבו של הרב הבר ולליבו של פנחס. הם הפכו לחברים.

היו שם בוודאי גם שאלות קשות. עלינו, על החברה, על אלוקים, על תרומת האיברים והאדישות – האדישות שכל כך רבים מאיתנו ניחנו בה. זו שגורמת לנו לפסוע לידם, ליד אלה שמסתכלים נואשות על כל שיחת טלפון, על כל מעטפה, על כל משפט. פוסעים לידם, כאילו הם אינם שם. יודעים ולא מסתכלים. מביטים אך פוחדים ליישר מבט.

הימים חלפו, שבוע התחלף בעוד שבוע, חודשים עקבו זה את זה והשמחה ב'ישיבת הדיאליזה' התמעטה. מצבם של ישעהו הבר ופנחס תורג'מן החל להדרדר. במהרה נזקקו שניהם לתרומה, תרומת כיליה אך התפילות לא תמיד נענות. נופלות הן לפעמים, על שערים נעולים בשמיים. נעולים אולי בפני אינספור הצובעים עליהם בבקשות כאלה ואחרות. מי מבקש כסף, מי להינשא, מי מתחנן לילדים ומי מבקשת לשלומם. לפעמים אני חושב, שבתוך כל ההמולה הזו, מפספס אלוקים את הבקשות החשובות באמת. אלה שאותן מבקשים אנו, בשביל אחרים. בשביל אלה שקולם חרישי מדי מכדי להישמע.

אך לרב הבר היה מזל. לו נמצא תורם. טרם יציאתו להשתלה, ביקש ממנו חברו ל'ישיבת הדיאליזה', "כבוד הרב, עזור גם לי".

קשה לשכוח בקשה כזו, קשה לשכוח אדם שמושיט את ידיו אליך לעזרה. קשה לשכוח את המבט, את הפנים, את הקול. וכך ישעיהו הבר עשה, הוא החל לחפש תורם לפנחס ואף מצא. אך הרגע בו התקווה ניצתה מחדש, עמד לפגוש את קיר המציאות של תרומת האיברים בארץ. במהלך אחד הימים, תוך כדי הליך אישורו של התורם, קיבל הרב ישעיהו הבר שיחת טלפון. מעברו השני של הקו היה אביו של פנחס. בשורה מרה הייתה בפיו, אולי אחת המרות שהרב הבר שמע מימיו – פנחס נפטר. התרומה המיוחלת לא קרתה מעולם. 'ישיבת הדיאליזה' נסגרה.

האדישות הורגת.

בגרמניה, בה בכל יום 3 משפחות מאבדות את עולמן עקב מצב תרומת האיברים בגרמניה, החליטו לעשות מעשה. כתבתי עליו כאן מספר פעמים ואף בסיכום של השנה הקודמת, אך מעולם לא כתבתי על התוצאות. במהלך ה-The Waiting Time Experiment, הגיעו Michael Stapf ומכונת הדיאליזה שלו, אל רצפי תחנת הרכבת של פרנקפורט (גרמניה). כבר בזמן צילומי הקליפ, המתין Michael כ-7 שנים לתרומה המיוחלת. זו שתוציא את חייו מגהינום הדיאליזה. בדיוק כפי שהמתינו הרב הבר, פנחס ועוד אלפי אנשים אחרים שמרותקים לדיאליזה המתישה.

נוכחתו של Michael על הרציף אינה עברה בלי תשומת לב. אנשים רגילים, כמוני וכמוך, ניגשו, שאלו, הביעו התעניינות וקיוו ביחד שההשתלה המיוחלת תגיע. הסרטון הפך ויראלי, ומצב תרומת האיברים על על סדר היום. הלחיים של הרבה אנשים שהיו שקופים זמן כה רב, קיבלו לפתע צבע. כך זה, גם אדם אחד יכול לעשות שינוי. תצפו בבקשה בסרטון. זה מרשים. מרשים, כיצד כל כך הרבה אנשים יודעים לגלות אמפתיה. לא אחד/ת, ולא שניים אלא אלפים, עשרות אלפים.

כי בתוך תוכנו מאמינים אנו בדרכו של הילל הזק – תהיה בן אדם, כלפי כולם/ן.

מותו של פנחס שינה את ישעיהו הבר. הוא עזב את עבודת החינוך בה עבד קודם לכן והקים את עמותת "מתנת החיים". יום מותה של 'ישיבת הידאליזה', הפך ליום הולדתה של 'מתנת חיים'. האיש, שניסה בכל כוחותיו למנוע מוות מיותר, רתם את כל כוחותיו להדליק את התקווה עבור אלה שעבורם הקציב לו שעון החול מעט זמן על מנת לנסות לסייע. וכבוד הרב ישעיהו הבר עשה. לפני שנתיים כתבתי בסיכום השנתי שלעניות דעתי יש לסמן את תרומת הכיליה כמטרה לאומית. גם בסיכום זה אני קורא לשר/ת הבריאות, משרד הבריאות, המרכז הלאומי להשתלות וכל אלה הקובעים את הנעשה, לעשות כן.

כפי שניסח זאת, בצורה הטובה ביותר Michael Stapf: "בכל לילה אשר אני הולך לישון, אני מניח את הטלפון הסלולארי לידי. אולי השיחה המיוחלת, תגיע".

‫‪134‬‬ השתלות היו השנה של כיליה מתורמים חיים. ‫‪104‬‬ מתוכם היו של בני משפחה שנרתמו להציל אדם יקר. כך צריך. כך צריך לפעול, כמילותיה של רוחו של ג'ייקוב מארלי – "כך זה נדרש מכל אדם". ‫‪104‬‬ אנשים מכל זרמי החיים והמציאות, עשו מעשה אצילי בכדי להציל חיים ואין זה משנה שמדובר בבן/בת משפחה. הצלת חיים אינה מבדילה בין אדם לדם, בין איש לאישה. תודה לכם. תודה לכם מקרב לב. אין בפי מילים לתאר את חשיבותו של המעשה שעשיתם/ן ואני בטוח שאתם/ן רואים/ות את אצילות ליבכם/ן בכל יום.

חיבוק חם מאדם יקר, שווה לפעמים יותר מכל הכסף והזהב בעולם כולו. אני יודע. ואני בטוח שגם אתם יודעים/ות.

עכשיו, הדבר אומר שכ-30 אנשים זכו למתנת החיים מאדם שכלל לא הכירו. מאדם שקם/ה בוקר אחד והחליט/ה – כך זה נדרש מכל אדם, היום אני מציל/ה חיים. והחלטתם לא הסכמה במילים. 30 אנשים חיים היום בזכותם, חיים חיים נורמליים, ללא דיאליזה, ללא מחשבה על כל ההגבלות החלות על חולי כליות. חיים בזכותם של אלה אשר הושיטו את היד לתהום ועזרו בכל כוחותיהם לתפס חזרה אל אור השמש לחיים שמעדו את החושך. 30 אנשים שאפשר לפגוש באוטובוס, בתור בסופר, ברחוב – נושאים/ות בגאווה את אות הצלת החיים.

תבורכו, יש לכם/ן את כל הסיבות להתגאות. ויותר.

אומרים על הציבור החרדי/דתי שאיננו תורם איברים. אומרים שאיננו חותם על "אדי". אז מה?! תסתכלו בבקשה על הדף הזה – רשימת ההשתלות של עמותת מתנת החיים – כאמור, חייהם/ן של 30 אנשים (!!!) ניצלו השנה הודות לתורמים אלטרואיסטיים. עכשיו, תספרו כמה השתלות אתם רואים/ות כאן ב-2013. אוסיף אולי, רק את מילותיה של ד"ר תמר אשכנזי הלקוחים בהכתבה הבאה מ"וואלה":

" … על פי ד"ר תמר אשכנזי, כמעט כל התרומות האלטרואיסטיות מגיעות דרך עמותת "מתנת חיים". מה שבולט בהיעדרו מרשימת התורמים האלטרואיסטים, הוא המגזר החילוני. "מאה אחוז מהתורמים שלנו הם דתיים או חרדים", מודה הרב הבר. "אני לא מאשים. זה נובע בעיקר מהסיבה הפשוטה שזה הציבור שאני פועל בו בהסברה ובקידום מטרות העמותה". לדעתו של הבר, העיסוק שלו בעולם תרומות האיברים אינו סותר את התפיסה ההלכתית, המתנגדת לקצירת איברים לתרומה ממי שמת מוות מוחי.

"לגבי תרומה מהחי, אין חולק שמותר. לגבי מוות מוחי, קיימת דילמה הלכתית. הרפואה מתייחסת אל האדם כאל מת, אבל על פי ההלכה, כל עוד הלב פועם, גם אם באמצעות מכונה, אסור לקחת איברים כי זה מקרב את האדם אל מותו. דעתי בעניין פחות חשובה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, שהציבור שמתנגד לסוג זה של תרומת איברים – הוא זה שמוכן להיכנס לחדר הניתוח ולתרום כליה בעודו בחיים. יש בכך סוג של איזון …"

אכן איזון. אוסיף רק בנימה אישית, שככל שאני מכיר יותר ויותר לעומק את תרומת האיברים בארץ, מגלה אני שכל אוכלוסיה כאן, תורמת את חלקה בדרכה שלה. אכן, כך צריך.

ובהמשך לסיפורה המרגש של הלן קלר מהשנה שעברה, כ-‫‪637‬‬ השתלות קרנית נעשו השנה. תודה לכם/ן, תורמים יקרים. עצמו עיניים לכמה דקות ופתחו אותן לאחר מכן – מהחושך הזה, עזרתם/ן להציל. תודה רבה לכם/ן.

תודה רבה ממעמקי הלב.

 

ד. הסכמה לתרומת איברים – בחינה לאורך זמן

בשנה שעברה, ציינו את השינוי שחל במגמה. היו אלה הרוב בשנה שעברה, אשר השיבו בשלילה לבקשת תרומת איברים. אך שנת 2013 הכינה לנו הפתעה גדולה עוד יותר:

תסתכלו בבקשה על הגרף. כבר ידענו בעבר פערים כאלה. תסתכלו לדוגמא על תחילת שנות ה-2000, השיעורים נראים דומים אך קיים הבדל חשוב אחד – היפוך מושלם של המגמה. בשנה זו, אנו מציינים שיא חשוב – כ-56% מהמשפחות שהאפשרות להציל חיים נקרתה בדרכן, בחרו השנה להשיב בחיוב ולהציל חיים.

הסבתי את תשומת לבכם/ן אל המספר הפשוט, מסיבה אחת – על פניו, השיעור (56%) לא נראה מרשים כל כך, דווקא על סמך הגרף. הרי שיעור ההסכמה מסתובב סביב 55% בכל השנים האחרונות כך שבמבט ראשון, שיעור המסכימים של 56% לא נראה מרשים כלל. עם טיפה חופש למחשבה, ניתן אף לטעון שהדבר נמצא בטווך התנודה הסטטיסטית. זו הסיבה, מדוע הזכרתי את השיעורים של תחיל שנות ה-2000. שיעור של 56% בכל זאת מייצג עליה, והדבר מציב אותו באותם סדרי גודל של שיעור השוללים בתקופה ההיא.

ניתן כמובן גם להתייחס לנתון המספרי הפשוט.

אף הסכמה לתרום איברים ולהציל חיים, אינה מגיעה משום מקום. שותפים לה בראש ובראשונה האנשים שהחליטו, בשעה מרה מאוד, בשעה שהדמעות זולגות מעצמן ככל שהאובדן מחלחל פנימה, ככל שאנו מבינים שהדברים שכל כך רצינו לספר אחת לשני, כבר לא נספר לעולם. זהו הרגע החוצה את החיים לשתיים, לפני החושך ואחריו. לפני שאנו מבינים כמה יקר הוא החיוך ואחרי שאנחנו מחביאים אותו בחדרי הלב וזורקים את המפתח. מקווים תחילה לעולם לא להיזכר בו אך כל כוכב בשמי הלילה מזכיר לנו אותו וככל שהחושך מתארך, משוטטים אנו לבד על חוף הסערה, מקשיבים לשריקות הרוח ושאגת הים הסוער מתנפץ על סלעי החיים הקודמים, מורדים בכל מוסכמות החיים שידענו עד כה.

ושותפים לה גם אלה ששאלו, שתמכו, שידעו לנווט בין הדמעות כדי לשאול, הרי אחרי הכל, זהו לא רגע לשאול דבר. זהו רגע של שקט ולכן במידה ורוצים לשאול, יש לעשות זאת בהתחשבות ובכבוד הנדרשים. שותפים להסכמה גם צוותי הרפואה המבצעים את תהליך התרומה בפועל. כל פעולה חייבת לכבד את המשפחה ורצונה. אנשים יסכימו לתרום איברים, רק אם נפעל בצורה המכבדת אותם/ן ואת דיעותיהם/ן. טרם עת, ניתן לנסות לשכנע, אולי אפילו להתווכח על חשיבותה, מקומה ודרכה של התרומה אך כאשר האסון מכה, יש לכבד. כאן למעשה, טמון הסוד להצלחתה של תרומת האיברים. זוהי איננה מלחמה – בין דיעות, בין הלכה, בין אנשים. זוהי בקשה, וכל אדם מחליט נכון.

אף הסכמה לתרומת איברים, איננה מתקבלת אוטומטית. כדי להציל חיים, אנשים צריכים לפעול במשותף. כך זה תמיד היה וכך זה תמיד יהיה. כדי לגונן על אורו של הנר, לא מספיקה יד אחת, כדי לגונן על מאור החיים, אינספור אנשים משלבים ידיים. וכל אחד ואחת, חשובה. כמו בשרשרת בה נשברה רק לולאה אחת, יחליקו החיים אל התהום.

כפי שעדיין קורה. יותר מדי פעמים.

ולכן, בכל אופן, מגיעה מכולנו כחברה, תודה ענקית על תעצומות הנפש של כל איש ואישה, שהצילו חיים. לאף אחד מהם/ן, זהו אינו מסע פשוט. אין להקל ראש ולו באדם אחד שחייו ניצלו השנה. כל אחת מ-80 המשפחות שבחרו להציל חיים בשנה זו, ראויה לכך ואף יותר.

לכן, יש בליבי כבוד רב והערכה רבה לכל אלה אשר הצילו חיים השנה. לכן גם, אני רואה חשיבות גם בכך שזהו שיעור ההסכמה הרב ביותר עד כה. אלה עוד חיים שניצלו. לא "רק" אחוזים שעלו.

בשנה שעברה, בחנו עוד היבט של ההסכמה לתרומה. בחנו את ההפרש בין אלה שהסכימו לבין אלה שבחרו להשיב בשלילה. בשנה שעברה עשינו זאת על מנת לנסות ולעמוד טוב יותר, על טיבה של מגמה. האם בכל שנה, יותר או פחות אנשים מסכימים לתרום איברים.

ובכן, שנת 2013 לא משאירה מקום לספק. יותר, הרבה יותר מסכימים להציל חיים. ראו בעצמכם/ן:

 

ה. השתלת איברים – בחינה לאורך זמן

כיצד נשווה בין שנה לשנה?

לכל עם, לכל אדם, יש תאריך שבו הוא/היא מסכם/ת את השנה שהיית. מסכם בכל שנה מחדש, מביט לאחור בשמחה או בעצב ומשאיל משאלות לשנה שעתידה לבוא. עבור עצמו, עבור אחרים, עבור עמו. כל אחד מאיתנו עושה זאת. אך כיצד אנו עושים זאת? אולי, בלי לחשוב הרבה – כי לכאורה, איך ניתן לסכם שנה? הדברים הרי, אינם מפסיקים ומתחדשים בגלל תאריכי לוח השנה. למעשה, חלק לא גדול עושה זאת, וגם זה על בסיס של לוח שנה כזה או אחר (ולאו דווקא בהתאמה ללוחות האחרים) אך הדברים החשובים באמת, אינם ניתנים לסיכום פשוט לא באריך זה ולא בתאריך אחר.

בריאות, אושר, משפחה – אלה הם מקצת הדברים שאינם ניתנים לכימות פשוט. אנו יודעים מה אנו רוצים אך התוצאה היא עניין שונה לחלוטין.

וכאן טמון המפתח לשאלה. בריאות, אושר, משפחה ודברים רבים וחשובים אחרים, נראים במבט ראשון חסרי הגדרה. דברים מן הסוג שנגדיר אחרת בכל שלב בחיינו ואנשים שונים יבקשו דברים שונים. אך בעצם אין לה חשיבות, להגדרה. מסיבה זו בדיוק. מכיוון שבהסתכלותינו לאחור, לשנה שהיית – מודדים אנו את הדברים ביחס למה שרצינו להשיג. לעבור לאורח חיים בריא יותר, להינשא, להביא ילדים לעולם – הן בקשות אישיות. כאלה שלא ניתנות להתאמה לכל אחד/ת. הן אישיות, קשורות קשר בל ינותק לחיים של כל אחד/ת מאיתנו וכל הם גם נמדדים.

ומה יכול להיות חזק יותר מהרצון לחיות? לחיות חיים רגילים, נטולי כאבים או פשוט לחיות. לחיות – בקשה שכה ברורה לרבים מאיתנו. ברורה עד אשר איננו מבקשים אותה באף שנה. לחיות, לשמוח, לנשום. אך יש אנשים שמבקשים זאת, איש ואישה, ילד וילדה. הם רק רוצים לחיות, לראות את השמש זורחת, לשמוע את הציפורים, לראות את השמים לפעמים, פשוט לנשום. לנשום בלי כאבים, בדיוק כמו שאת רצית. לנשום בחזה מלא, לפתוח חלון ולנשום. אך הגורל רצה אחרת.

אני מקווה שהמקום שבו את נמצאת עכשיו, את נושמת בחופשיות. כמו שתמיד רצית. וזה לא כואב לך יותר.

כך יש למדוד את תרומת האיברים. המדד שלה צריך להיות חלומות. חלומות שהתגשמו אל מול אלה שלא יתגשמו יותר לעולם. אין מדד טוב מזה. כולנו, כחברה, צריכים אנו למדוד את עצמנו ביחסנו לזולת. במעשים ולא במילים. במעשים שעוזרים ומצילים חיים. אפשר להתחיל ממעשה טוב אחד קטן. לעזור באדיבות, להושיט יד ולפעמים, לפעמים פשוט לחייך. בדיוק כמילותיו של צ'ארלס דיקנס: "בעולם נוכחים גם מחלות וצער אך אין דבר מדבק יותר מצחוק והומור טוב".

תוצאתה של תרומת האיברים הם חיים שניצלו. הדבר היקר הזה, חיים. אלה שאנחנו מחבקים בשמחה בכל בוקר ואלה אשר אנו נפרדים מהם בכל ערב, בציפייה להפגש מחדש. אך עדיין לא כל החיים שיכלנו להציל, ניצלו.

אנשים שואלים אותי, לעיתים תכופות, כיצד אני מגדיר את מטרתי? הרי הם אומרים, מישהו היה צריך למות כדי שזו שהיית יקרה לך, תחיה. האם מבקש אתה חיים של אדם אחד, כדי שאדם אחר, יחיה?

אך התשובה היא פשוטה יותר מאלה. קחו נשימה. נכון שזה פשוט? כל הדברים היסודיים בעולם פשוטים. וכך גם תשובתי, זה נכון – אני אומר – שהמדד הבסיסי הוא החיים שאנו יכולים להציל, זה נכון שאני רוצה שלא נוותר על אף בן אדם, או בת אדם, שאת חייהם יכלנו להציל. אך זו משימה לרופאים והמטרה של כולנו יחד, כחברה, צריכה להיות, להשיב בחיוב בכל פעם שהאפשרות להציל חיים נקרתה בדרכינו.

ודווקא בהקשר זה, חולי כיליה רבים ימשיכו להמתין גם בשנה הבאה. המצב השתפר מעט אך בתחום הכמעט יחיד שבו קיימת אפשרות גם לתרומה מאדם חי, ממשיכים המוני אנשים לקוות, ששיחת הטלפון המיוחלת, תגיע.

 

ו. כרטיס בלבבי

אלה החסרים לנו, מדברים אלינו לעיתים, בקול הרם ביותר.

כרטיס 'בלבבי' נוסד על ידי אשר הירשברג. אשר עשה זאת לזכרה של אשתו שנפטרה לאחר שגופה דחה את הראות להן זכתה. אך בעיניי, אשר עשה זאת בראש ובראשונה, על מנת לשנות. אחת המחלקות עמוקות ביותר בציבור הישראלי היא סביב יחסה של הדת, על כל גווניה, לתרומת האיברים ולסוגיות הנלוות לה. המרכז הלאומי להשתלות אינו מפרסם רשימה של הסיבות בגינן אנשים בוחרים שלא לתרום את איברי יקירהם, אך הדברים גלויים על פני השטח.

מספר טעמים מונעים מהציבור היהודי-דתי לחתום על כרטיס 'אדי' ולתרום איברים בדרך המבוצעת כיום. לצד רבנים רבים המתירים את התרומה, קיימים גם רבנים השוללים אותה. בלב המחלוקת, עומדות מספר סוגיות המעוגנות בכתבי הקודש. זוהי אינה עמדתו של רב זה או אחר, זוהי סוגיה הלכתית לכל דבר ועניין ובעוד שגם בציבור הדתי אנשים מתחננים על חייהם – רבנים ומנהיגי קהילות בוחרים לאסור על התרומה.

המחלוקת היא עמוקה גם בציבור הדתי פנימה. הרבנים אינם קהי חושים, כאבם וכאבן של בנות קהילותיהם מדבר בוודאי אל רבים מהם. אך ההלכה חזקה יותר. חזקה יותר מחיי אדם? עד היום, לא שמעתי תשובה מספקת. כזו שלא תשאיר בליבי מקום לספק שחיי אדם חשובים להלכה, בדיוק כפי שהם חשובים לנו. לאנשים.

לאלה אשר שומרים בליבם את הניצוץ שפעם ליווה אותם בכל יום. זה, שמקום מיוחד בלב שמור עובורו. מיוחד, כי גם אם בחוץ סוער, הלב מראה את הדרך אל חוף המבטחים.

רק אלה אשר היו יקרים לנו, ואינם/ן עוד, יכולים להדליק את הניצוץ הזה. כמו מגדלור, הוא מראה את הדרך בסערה שבה נמצא הציבור בישראל בכל הקשור לתרומת איברים. ולא, אינני בטוח שהרבנים השוללים הם אנשים אכזרים מטבעם, נהפוך הוא אך סוגיית תרומת האיברים דורשת פתרון. פתרון, כי גם בציבור היהודי דתי המוני אנשים מתפללים לזכות בחיים. מתפללים בל יום, בכל חג ואולי, גם בכל יום כיפור אותה תפילה חרישית – אלוקיי, אנא בחר בחיים.

מתפללים, במובן הפשוט ביותר של המילה.

ואת הסוגיה זו, מנסים אנשי 'בלבבי' לפתור. דרכם היא על ידי יצירת ארגון 'ערבים. כך מגדיר אתר 'בלבבי' את ארגון 'ערבים':

"… ארגון 'ערבים' הוקם על מנת לוודא שבמתן הסכמה לתרום איברים לאחר מוות מוחי-נשימתי מצבו של התורם אכן עונה באופן וודאי ומוחלט על הגדרת המוות המוחי-נשימתי בהתאם לדרישות הרבנות הראשית לישראל ובהתאם לחוק …"

וגם

" … ועד הרבנים והרופאים לעינייני השתלות המורכב מרבנים ורופאים הבקיאים היטב בקביעת המוות המוחי-נשימתי, ושתפקידם לבחון כל מקרה לגופו טרם הסכמת המשפחה לתרום איברים, ולקבוע אם אמנם הכל נעשה כהלכה וכחוק …"

אך אלה ממש היו הסיבה מדוע התקבל הכרטיס בקרירות על ידי הממסד הקיים. זו גם הסיבה, למיטב ידיעתי שארגון ה'ערבים' עדיין לא הוכר רשמית והחתימה על כרטיס 'בלבבי', אינה מקנה קדימות, כפי שמקנה כרטיס 'אדי'.

באתר של 'בלבבי', לא מצאתי סיכום שנתי. לא מצאתי גם את מספר החתומים. שקט דומה נשמר גם בעמוד ה'פייסבוק' של הארגון.

אינני יכול לדעת כמובן, מהו פירושם המדויק של הדברים. מזה מספר שנים, 'בלבבי' אינם נוהגים לפרסם סיכומים לפעילותם. לא ראיתי איזכורים גם בתקשורת הכללית לפעילותו של הארגון. אך ללא קשר לממצאים אלה, אני קורא לאנשי 'בלבבי' לפנות אליי בכל עת במידה וירצו לומר דבר מה על פעילותם בשנת 2013. הדברים חשובים ולכן, במידה ויגיע לידיי מידע כלשהו, אפרסם אותו כאן מיד, כהרחבה של סעיף זה.

הדברים חשובים כמובן גם בהקשר נוסף, עבודתם של אנשי ארגון זה חשובה ביותר. אנשי 'בלבבי' לקחו צעד קדימה. הם מנסים באופן פעיל לשנות את הסטטוס קוו הנולד מחוסר העשייה של חלק מאנשי הדת. סטטוס קוו שבעקבותיו מתים אנשים איננו מקובל גם אנשי 'בלבבי'. זהו איננו סטטוס קוו גם לדעתם והם פועלים לשנות את המציאות. אולי בדרכים שלא תמיד מקובלות על כולם, אולי החתימה על כרטיס זה איננה מביאה קדימות (במובנה לגבי תרומת איברים כיום), אולי זוהי דרך ייחודית ללכת אך דבר אחד ברור ללא צל של ספק.

האדישות היא מנת חלקם של אחרים. יוזמי וחותמי 'בלבבי' בוחרים לעמוד כתף אל כתף כדי להציל חיים.

וזו המצווה העליונה בכל דת שאני מכיר.

 

ז. ממתינים להשתלה

כמו מגבעה, ממנה נשקפת הדרך, אפשר להביט קדימה בתחילת השנה ולראות, לחוש, כמה ארוכה הדרך. זו שנשארה. זו שעדיין מחכה.

וכך בתחילת השנה יכולים אנו להביט בסיפוק רב על החיים שניצלו, להכיר ולחוש את שמחת החיים העוטפת את אלה אשר קיבלו את חייהם/ן חזרה השנה. להכיר תודה ענקית לאנשים בזכותם ובזכותן הנס קרה. לחבק את המשפחות אשר בחרו בשעה חשוכה להצית את נר התקווה בביתה של משפחה נוספת בישראל, להצית בה את אור החייר ללהבה גדולה אשר תגרש את חושך המוות. לחבק משפחות אלה וללוות אותן בדרכן אל האור. להטות ראש ולהיות אוזן קשבת, להיות שם תמיד – בשבילן. לא רק להודות במילים גבוהות ומיד לשכוח. להיות שם בשבילן – תמיד. בכל שעה אשר יצטרכו. כי הדרך למעלה בוגדנית היא ועוברת במסלולים בהם צועדים אלה אשר איבדו אדם יקר להן/ם בעיניים עצומות. זו מחובתינו המוסרית, לעזור לאנשים למצוא את הדרך חזרה. הרי זה כל כך קשה למצוא את הדרך הנכונה כאשר החשכה עוטפת ואין רואים בחשכה, לאן מובילים צעדי ההליכה.

אך עוד היבט של תרומת האיברים חשוב לבחון בתחילתה של כל שנה. מספרם של אלה, אשר שעון החול שלהם/ן אוזל, אומר הרבה. על כולנו, כחברה, כבודדים.

האם ניתן לחול לחמוק מבעד לאצבעות ולאובדן ניתן להכנס לעוד בתים בישראל, רק הזמן יגיד ובכל אופן, לא נוכל לצפות לשיעור הסכמות רב יותר מזה שבחר הגורל בשנה נתונה. ולכן, נראה כי לכאורה אין חשיבות של ממש במעקב לאורך זמן אחר מספר הממתינים. אין, מכיוון שלכאורה, מספר זה אינו תלוי במספר ההזדמנויות שיש באפשרותה של משפחה להציל חיים. בלשון מתמטית, אפשר לנסח זאת כך, לא נוכל לצפות לשיעור הסכמה לתרומת איברים, רב יותר מ-100%.

במילים אחרות, ניתן לומר שמצבם הרפואי של אנשים מביא את הצורך בהצלת חיים, מקרים אחרים לחלוטין מאפשרים להציל חיים. אין קשר ישיר בין ה-2, לכן – לכאורה – אין טעם של ממש לבחון את מספר הממתינים לתרומת איברים כקבוצה.

כבודדים – כן. כאנשים אשר מגיעה להם/ן כל האמפתיה שלנו, בהחלט כן. כסיבה לכך שאני ואנשים רבים/ות נוספים/ות יצאו למסע זה ולקחו על עצמם/ן לקדם את המודעות לתרומת האיברים, ועוד איך, כן. אך אין לכאורה, בקשר ישיר לתרומת האיברים ולחשיבות שבתרומה, חשיבות למספר הממתינים. הרי זה לא שאם בשנה נתונה מספר רב מהרגיל של אנשים, יצטרף אל רשימת ההמתנה, תהיה בשנה הבאה הזדמנות גדולה יותר להציל חיים. שני צדדים של התרומה, מנותקים הרי זה מזה ולכן, שאלתי את השאלה לקיומו של הטעם לכך שאני מפרסם כאן מדי שנה את מספרם/ן של הממתינים/ות להשתלה.

אלה, בשבילן/ם שיחת טלפון אחת, יכולה לשנות חיים.

אך כפי שבוודאי כבר ניחשתם/ן, יש לכך טעם והוא חשוב מאוד. הרי לא בכדי, אמרתי שדבריי הם 'לכאורה'. אך קשר זה איננו נראה במבט ראשון, הרי שני הדברים עליהם כתבתי תחילה, מספר המצטרפים ומספר ההזדמנויות שיש בכל שנה, אכן נפרדים הם ואם כך, מהו הקשר החשוב בין ה-2 או כל דבר אחר שלו אני מייחד את דבריי כאן, כאותו דבר חשוב, כסיבה בגללו/ה חשוב לכולנו כחברה, גם מספר הממתינים הכללי לתרומת איברים?

הקשר מונח דווקא על פני הקרקע. בדיוק כמו דברים רבים חשובים, מונח קשר זה לפנינו אך איננו רואים אותו.

כדי לראות את הדבר החשוב הזה בבירור, בחרתי להביא תחילה את מספר הממתינים כפי שגדל ב-2013. הנתונים בטבלה הבאה, נכונים כמו תמיד, ל-1 לינואר בשנה זו. באופן זה, השורה הנפתחת ב-2014, מייצגת למעשה את השנה הקודמת, 2013 (בה אנו עוסקים כאן).

	כליות	כבד	לב	ראות	לב וראות	כליה ולבלב	סך הממתינים
2007	518	123	117	50	9	16	833
2008	540	117	115	65	5	22	864
2009	598	131	121	46	7	20	923
2010	690	151	133	66	6	23	1069
2011	733	159	128	79	2	16	1117
2012	729	135	96	70	1	10	1041
2013	755	164	93	90	1	11	1114
2014	762	124	89	87	2	11	1075

מה מייצגת טבלה זו? ובכן, זוהי שאלה חשובה מאוד.

למעשה, זוהי ה-שאלה. תחשבו על זה. מכיוון שהנתונים נדגמים ב-1 לינואר של השנה שלאחר מכן (כאמור), מהווה כל עמודה את הסיכום של השנה שקדמה לה. כוונתי במילה סיכום היא פשוטה, מכיוון שהנתונים בטבלה נדגמים ב-1 לינואר של השנה הבאה, מייצגת כל עמודה את מספר המצטרפים בשנה זו, פחות מספר ההשתלות שבוצעו בשנה.

עכשיו, כדי להבין בפשטות כיצד הרשימה גדלה, נראה את ההפרשים (בין כל שנה לשנה שקדמה לה). למען הפשטות, נראה את ההפרשים בסך כל הממתינים.

כך, באופן פשוט למדי, אפשר לראות שבשנת 2013, מספר הממתינים קטן ב-39 אנשים (1114 פחות 1075). בשנת 2012, מספר הממתינים גדל ב-73 אנשים (1114 פחות 1041) וכך הלאה. עכשיו, למען הנוחות של כולנו, כבר חישבתי את ההפרשים של סך הממתינים בכל שנה וריכזתי אותם בטבלה שלהלן:

	השינוי בסך הממתינים להשתלה
2008	+31
2009	+59
2010	+146
2011	+48
2012	-76
2013	+73
2014	-39

באופן זהה (כמובן) לנתונים המקוריים, השינויים בטבלה זו מייצגים גם הם את ה-1 לינואר של השנה הרשומה. כך, באופן זהה לחלוטין לטבלה המקורית – השינוי הרשום מול 2008 מייצג את הגידול במספר הממתינים שחל בשנת 2007. עשיתי זאת כדי לשמור על הצגה זהה של נתונים לאורך כל הדרך.

עכשיו, ברוב השנים רשימת ההמתנה גדלה. את זה אפשר לראות בקלות כבר בטבלה המקורית. אך יש דבר חשוב מאוד, אותו לא בהכרח קל לראות במבט על טבלת הממתינים (המקורית).

כפי שניתן לראות בטבלה מעל, הצטרפו כ-31 אנשים אל רשימת ההמתנה בשנת 2007. כ-31 אנשים אשר שעון החול שלהם מתחיל לאזול. אלה כ-31 משפחות המתחננות לקרן אור בחייהן, כ-62 אבות ואמהות אשר עוזבים/ות הכל ורצים/ות אל מיטת החולים של הבן האהוב או של הבת היקרה. אלה עשרות של חברים, ידידים, בני ובנות זוג, עמיתים, מכרים והמוני אנשים שעולמם חרב עליהם. ראיתם/ן פעם הורים מודאגים המחבקים את הבת האהובה במיטת חולים? אתם יודיעים על מה אני מדבר.

אך כמה אנשים בחרו שלא תרום איברים במהלך שנת 2007?

תעיפו מבט בסעיף ב'. כ-84 אנשים. מבינים על מה אני מדבר?

אם כל האנשים שהאפשרות נקרתה בדרכם/ן במהלך שנת 2007 היו בוחרים/ות להציל חיים – היה מספר הממתינים בשנה זו קטן (במקום לגדול!) ב-53 אנשים! חושבים שזה מקרי? בואו נראה את השנה שלאחר מכן – 2008. במהלך שנת 2008 גדלה רשימת הממתינים להשתלה ב-59 אנשים. בצהלך שנת 2008, בחרו כ-83 אנשים שלא לתרום איברים. במידה והיו בוחרים כן, גם בשנה זו היה מספר האנשים המייחלים לשיחת הטלפון המודיעה כי חייהם/ן ניצלו, קטן! סיכמתי זאת בטבלה שכאן:

	השינוי בסך הממתינים להשתלה	מספר הלא תורמים בשנה זו	השינוי שיכל היה להיות
2008	+31	84	-53
2009	+59	83	-24
2010	+146	56	+90
2011	+48	62	-14
2012	-76	73	-149
2013	+73	64	+9
2014	-39	63	-102

המספרים מדהימים! תסתכלו עליהם, הרשימה כמעט תמיד יורדת! תרשו לי להדגים את הדבר בדרך החזקה ביותר שאני יכול. זה מה שהיה קורה למספר הממתינים אם החל מ-2007 החמלה כלפי כל אחד ואחת לידינו, לכאבם ולכאבן ולידיים המושטות – לא אלינו, אלא לשמיים בתפילה חרישית, הייתה מנצחת. אם החל מ-2007 כל בן אדם וכל בת אדם שיש באפשרותם/ן להציל חיים, היו בוחרים באור החיים:

הדברים חזקים מכל מילה שאוכל לכתוב. פעמים רבות, אני נשאל מדוע אני מקדם את תרומת האיברים? לא מדוע הדבר חשוב לי, זה ברור אלא מה יש באפשרותינו לעשות? מספר הממתינים הוא כה רב ומספרם/ן של אלה אשר נקרתה בדרכם/ן ההזדמנות להציל חיים, הוא כה מועט ומקרי – האם יש באפשרותינו מה לעשות? האם זוהי לא טיפה בים? האם זה לא אבוד מראש?

אז ככה – זה לא. זה לא היה, לא עכשיו וכנראה שלעולם לא יהיה אבוד מראש. יש באפשרותינו לנצח. יש באשפרותינו להציל חיים והכי חשוב, צאו ותרמו. בחרו באור החיים ולא בחושך המוות, אימרו לאנשים שכל תרומה חשובה, פנו אל ליבם ובליבו של כל אחד ואחת, נטעו את קרן האור שביום מן הימים תוכל לגרש את החושך.

האור אשר ישתקף בכל גווני הקשת, כסימן הנצחי לכך שלא יהיה עוד מבול. כסימן הנצחי לכך שהחיים חשובים. כסימן הנצחי לכך שכאשר כל אחת ואחת אשר יהיה באפשורתם לשלב את צבעם בקשת החיים, יעשו זאת – ננצח.

זה מה שאני רוצה שתקחו מהסעיף הזה.

 

ח. אלה, עבורם הייתה זו שנה אחת מדי

עבור 89 אנשים הייתה זו שנה אחת מדי.

עבור 89 אנשים הייתה זו שנה אחת מדי. השנה, השכול ביקר בביתן של 89 משפחות ונשא איתו אדם, אישה, גבר, ילד, ילדה, נער או נערה יקרים. נשא לעולמי עד ואלה אשר נשארו, נשארו עם חלל עצום בלב אשר התנפץ לרסיסים והרסיסים התפזרו לכל עבר. אלה אשר איבדו אדם יקר, יורדים על ברכיהם/ן במטרה לאסוף את כל הרסיסים שהתפזרו לכל עבר, מנסים לאסוף את מה שפעם היה ליבם/ן. מוקירים את הזכרונות, מתענגים על הרגעים הקטנים, מחזיקים בידיהם/ן ומביטים/ות ארוכות בזכרונות שמצאו.

אך כמעט תמיד, לא מצליחים אנו להרכיב לב שלם חזרה. אולי זה מכיוון שהידיים מחבקות כל רסיס שהצלחנו למצוא, אולי זה מכיוון שהעיניים דומעות. אולי זה מכיוון שאנחנו יושבים על רצפת החדר, מחבקים כל זכרון. נזכרים בתמונות, בחיוכים, נזכרים במילים והחיים עוברים מולינו כסרט, כמו רוחות עבר חג המולד שרוח עבר חג המולד לקחה את אבנעזר סקרוג' אחורה בזמן והזכירה לו אותם. אך בדיוק כמו בסיפורו הניצחי של צ'ארלס דיקנס, עוברות הזיכרונות מולינו, כאילו היו סרט שמקיף אותנו – "הם לא מודעים לנוכחותנו", כדבריה של רוח עבר חג המולד לסקרוג' – אך כמו בספר, אין באפשרותינו לגעת יותר, לחבק, אין באפשרותינו לחיות שוב את הרגע וכאשר משיטים אנו יד כדי לגעת באדם יקר, היד חותכת באוויר כאילו היינו אלה אנו אשר רוח חג המולד לקחה אותם אחורה בזמן. לרגעים שהיינו יחד. רק כדי לראות.

ובדיוק כמו אבנעזר סקרוג', מוצאים אנו לבסוף את עצמינו על רצפת החדר. לבד. אחד על אחד עם הזכרונות. מוקפי באלפי רסיסים זוהרים. מסתכלים על הפאזל, מרימים חתיכה אחר חתיכה והדמעות זולגות מעצמן. בכל רסיס זוהר שהייתי מרים מרצפת החדר, הייתה השתקפות אחת. אחת שהייתה ממלאת מיד את הכל. השתקפות, כי היא הייתה ואיננה עוד. איננה, כיון ש-CF הארור לקח אותה.

כן, אני יודע זאת ממקור ראשון. לא מהתבוננות או מקריאה, הייתי שם. הייתי באותו מקום חשוך אליו מגיעים אלה שמבינים שאין להם הרבה סיבות להישאר בעולם הזה. ששואפים בכל מאודם להתאחד עם האדם שאיבדו וחשים שאין להם יותר לשם מה לחיות. במדבר הצחיח של האובדן, אינך לעולם לא לבד. במרחק מה ממך יושבות עוד נפשות כועסות. הן כועסות על עצמן, על אלוקים, על הגורל.

על עצמם/ן מכיוון שחושבים/ות שלא היו שם מספיק. לא היו שם מספיק בשביל לתמוך. בשביל לעזור. ועכשיו זה מאוחר מדי. על אלוקים שמרשה להרבה אנשים רעים לחיות אבל את הטובים הוא רוצה לידו. על הגורל שמכה ללא רחמים ובמקומות הכואבים ביותר. צועקים אך אין מי שיענה. שותקים אך אין מי שישמע.

ניטשה אמר פעם שאם מסתכלים מספיק זמן לתוך התהום, התהום מתחילה להסתכל עליך. מה היא תראה כאשר חשוך בפנים? מי יודע.

חודשים ארוכים לקח לי לחזור אל עצמי. אל חיי. אך במיוחד, הדברים היו קשים בחודש הראשון אחרי אותו יום ארור שהבנתי שאת אינך עוד. אני כותב שורות אלה הודות ל-3 אנשים קרובים אליי מאוד שפשוט משכו אותי בשערות למעלה בחודש ההוא. וכך צריך לעשות. כי הדרך למעלה אינה פשוטה היא. אינה פשוטה ואינה מובנת.

גם לשם כך קיים הבלוג. בדיוק לשם כך.

למען אלה שאיבדו אדם יקר להם/ן. בשנה זו ובכל שנה שהייתה, יש ותהיה אי פעם. ליבי יוצא אל האנשים שאיבדו אדם יקר להם/ן, במיוחד עקב מצב תרומת האיברים בארץ. אני יודע שלא בהכרח תקראו שורות אלה, אבל מי שכן – חשוב שתדעו שאני איתכם/ן בכאבכם/ן, שאני מאחל שלעולם לא תדעו עוד צער, ואני בטוח שגם קוראי הבלוג, מרכינים את הראש יחד אתכם וחולקים את הדמעות בדרך הקשה חזרה. כולנו תמיד נהיה שם יתכם/ן, בכל שעה, כדי להושיט יד ולמצוא את השביל המוביל חזרה.

חזרה למקום, ממנו אפשר לראות את אור השמש.

הלוואי ובאחת השנים, לא יהיה לי מה לכתוב כאן. בכל פעם שאני מתחיל במשימת סיכום השנה, אני מקווה שחלק זה יישאר ריק. אולי מכיוון שאני יודע טוב מאוד את מה שלא תקראו בשום סטטיסטיקה. אולי מכיוון שזו לא ססטטיסטיקה. אי אפשר פשוט לספור חיים שנשברו. חיים שהיה אפשר להציל. מוות אינו ניתן לכימות. במיוחד לא מוות מיותר.

בספרו הנצחי של צ'ארלס דיקנס, מופיעה דמות מיוחדת במינה – טים הקטן. טים הקטן הוא בנו של הפקיד של סקרוג', בוב קראצ'ט. טים חולה, מאוד והמשכורת הזעומה שסקרוג' משלם לפקיד שלו אינה מאפשרת למשפחתו להתקיים בכבוד, שלא נדבר על לשכור את שירותיהם של רופאים בשביל טים הקטן. אך למרות הכל, רוחו של טים היא לפיד המאיר את כל הבית. משפטו הקבוע "אלוקים יברך אותנו! כל אחד/ת!" ("God bless Us, Every One!", בלעז) ושמחת החיים שבו, מאירים את ביתה של משפחת קראצ'ט באור מיוחד, שאין שני לו באף בית ובכל משפחה השזורים בסיפור. זה קורה כאשר רוח של הווה חג המולד מראה לסקרוג' את ביתו הצנוע של בוב קראצ'ט והמשפחה הנמצאת בהכנות האחרונות לארוחת חג המולד (הצנועה מאוד, יש לציין), כאשר את תשומת ליבו של סקרוג' תופס הילד הקטן והוא שואל: "רוח, האם טים הקטן … אני רואה כסא ריק" – השיבה הרוח – "אם מראות אלה לא ישתנו, הילד ימות."

"לא לא" – זעק סקרוג' – "בבקשה לא! תגידי רוח טובה שהגורל ירחם על הילד והוא יחיה!"

"אם העתיד לא ישתנה, הילד לא יחיה עד חג המולד הבא" – השיבה הרוח – "אבל היכן הבעיה בזה? אם הוא נועד למות אז עדיף שיעשה זאת! ויפחית את האוכלוסיה העודפת ממילא!" – סקרוג' שמע את מילותיו שלו (שאמר בתחילת הספר) מוטחים בו בחזרה. הוא הרכין את ראשו, ואת ליבו מילאו חרטה וצער.

"בן אדם" – הוסיפה הרוח – "אם בגופך פועם לב ולא אבן, הזהר מלחזור על מילים שפלות אלה, כל עוד לא ניתן לך לדעת מה עודף ואיפה. האם עליך להחליט מי יחיה ומי לא? אולי, מי יודע, בעיניי השופט שבשמיים, אתה ראוי עוד פחות לחיים, מאשר בנו של אדם עני זה".

זוהי הפעם הראשונה בסיפור כולו שליבו של סקרוג' יוצא בעוז כה רב אל אדם אחר, מלבד עצמו. לא פרידה מחברים שעזבו אותו במרוצת הדרך, לא מותו של החבר היחיד שנשאר לו במרוצת השנים (ג'ייקוב מארלי), לא בת זוגתו ששיחררה אותו לפני שנים רבות מהבטחתו להנשא לה – לא גרמו לו לזעוק כפי שגרמה לו לפתע הדאגה לחייו של הילד הקטן. זוהי סצנה חזקה, מהחזקות שיש בספר (וכל הספר מומלץ לקריאה, כפי שכבר אמרתי) והמסר שבה חילחל לדורות רבים של אנשים.

זה לא הוגן ולא צודק שהורים קוברים את הילדים שלהם!

גם השנה זה קרה.

	2010	2011	2012	2013
כליות	39	36	32	30
כבד	37	25	25	27
לב	17	17	16	12
ריאות	31	27	18	20
	סה"כ: 124	סה"כ: 105	סה"כ: 91	סה"כ: 89

תהיה נשמתם/ן צרורה בצור החיים.

 

ט. מספר החתומים על כרטיסי תורם

'מה אתם יודעים על Opt-Out?' שאלתי כאן.

בישראל כך מתברר, נשאלת כל משפחה שרצה הגורל ויש באפשרותה לתרום. חשיבותו של כרטיס התורם אם כך, הוא בעובדה שכך יכולה המשפחה לדעת. ולא לנחש. הרי זה לא פשוט כלל לדבר עם האנשים הקרובים לך על היום שבו האבל יכה. במשפחות רבות, הדבר נמצא על גבול הבלתי אפשרי. הורים לא קוברים את ילדיהם/ן, בדרך כלל זה קורה להיפך. אנשים לא מדברים על היום בו היקר להם מכל עלי אדמות לא יהיה כאן יותר. אנו מקווים שיום זה לעולם לא יגיע ואם כן, רובינו לא מדברים עליו לפני.

אך ככל שהדבר נוגע לתרומת איברים, זוהי אחת ההחלטות שנקבל ביום הזה. נוכל להציל חיים, נוכל להתבצר במקום בו כואב. האבל הפרטי יכול לנצח על האבל הרחוק, הלא מוכר וגם שהרחוק הוא עדיין לא לגמרי אבל. זו יד מושטת לעזרה, זו תחינה אך ביום בו הבנתי שאת אינך, גם אני ביקשתי להסתגר לבד.

אז כיצד פותרים דילמה לא פשוטה זו? כיצד עוזרים לאנשים לדעת את רצון יקיריהם/ן שאינם/ן עוד? הרי ללא ספק, במידה והמשפחה תדע שבנה או בתה רצו בתרומת איברים, זה יקל מאוד להשיב בחיוב. ואכן, משפחות רבות המעידות על הסיבות להסכים לתרום איברים, ממקמות את רצונו/ה של בן או בת המשפחה היקרים, גבוהה מאוד. יש הקלה מסוימת לדעת, יש נחמה בכך שאנו ממלאים את בקשתו/ה האחרונה. יש דרך להתחפר בכאב ויש דרך לומר שלום.

זו הסיבה מדוע קיים כרטיס תורם. כרטיס תורם איננו ייחודי לישראל, כרטיס תורם קיים בכל מדינה בה השיטה המקובלת היא 'הסכמה-מדעת' (Opt-In). הרי, בלב השיטה מונחת הסכמתו ורצונו של אדם להציל חיים אך אין דרך פשוטה לדעת על כך. זו הסיבה מדוע בכל המקומות בהם השיטה המקובלת היא 'הסכמה-מדעת', קיימים כרטיסי תורם. הם מאפשרים לאדם לגדול, לצמוח ולקבל את ההחלטה הנכונה. במידה ויש באפשרותו/ה לחלוק החלטה זו עם הקרובים לו/ה, טוב שכך. במידה ולא, זה יוודע ברגע הנכון.

אולי עדיף כך. מכיוון שזה לעולם לא יהיה פשוט לדבר על היום הזה אך כרטיס התורם מאפשר לקבל את ההחלטה ולדעת שבבוא היום היא תבוצע.

תבוצע בהסכמת המשפחה וטוב שכך. משיחותיי עם אנשי 'המרכז הלאומי להשתלות", התברר שהיו רק 3-4 מקרים בהם הפכה המשפכה את החלטת יקירה, בכל שנות עבודת המרכז. כן, רק 3-4 מקרים. עובדה זו מתיישבת עם מה שתמיד כתבתי כאן באתר – אלה הן המשפחות שתורמות. משפחה נפלאה ממנה יצא/ה בן אדם או בת אדם הקשובים לסבלם של אנשים מסביבם/ן וזו גם המשפחה אשר ברגע מר מאוד בוחרת לכבד את ההחלטה ולהציל חיים.

אחד מהמקרים אגב, הוא המקרה של משפחתו של אבי כהן. המקרה זכה לפרסום רב והפיכת החלטתו של אבי על ידי המשפחה גררה תגובות קשות מצד הציבור. אך בוודאי תופתעו לשמוע שבמאבק זה, אני ניצב לצידה של משפחתו של אבי כהן. הדבר אולי נראה תמוהה לרבים מכם/ן במבט ראשון ולכאורה סותר את הכל, כל דבר אשר כתבתי כאן בסיכום זה ובאתר בכלל, אך ההיפך הוא הנכון.

בישראל כאמור, אנשי המרכז הלאומי להשתלות שואלים כל משפחה אשר יש באפשרותה לתרום. זה ברור ומובן – אין כל מניעה מלשאול את השאלה כאשר יש באפשרותה של המשפחה להציל חיים. במידה והאדם היה חתום על כרטיס תורם, ההחלטה פשוטה יותר. במקרה אחר, יתכן ודיבר עם משפחתו/ה, יתכן ורצה אך לא הספיק/ה לחתום, יתכן וגדל/ה במשפחה הקשובה לסבלם/ן של אנשים מסביב ובכל מקרה – אפשר בקלות להסכים שהמשפחה יודעת. מי שהיה בעד תרומת איברים, יוכל להציל חיים – מי שהתנגד, גם על כך המשפחה תדע.

אך בכל אופן, עלינו, על כולנו, כחברה – לכבד את החלטת המשפחה. זהו לא מסע שיכנוע כדי לקבל את התשובה 'הנכונה' ובמידה וקיבלנו תשובה הפוכה ממה שציפינו, לפתע היחס כלפי המשפחה הופך לשלילי והטון לביקורתי. על כולנו כחברה מוטלת האחריות להציג בצורה אסרטיבית את החשיבות שבתרומה, את הצלת החיים ואת הקשר המיוחד הנרקם בין המשפחה שהצילה, לזו שחייה ניצלו. אך ברגע שההחלטה התקבלה, עלינו לעמוד מאחוריה המשפחה ולתמוך בה. יש רגעים שעלינו לנשוך שפתיים ולשמור את הביקורת לעצמינו. זוהי תרומה, לא מסחרה ורק באמצעות כבוד הדדי אפשר לגרום לאנשים להבין את החשיבות שבתרומה.

בשנת 2013 חתמו כ-‫‪90,224‬‬ אנשים על כרטיס 'אדי'. זהו שיא חדש ולכן מגיעה תודה ענקית לכל העוסקים והעוסקות במלאכה. אלה אנשים שהרבה פעמים אינם מקבלים לדעתי, את הכרת התודה המגיעה להם. הרבה פעמים אנחנו מזדהים עם כאבה של משפחה שאיבדה אדם יקר אך הצילה חיים של אנשים נוספים, עם הרופאים והאחיות ושאר הצוות הרפואי העוסקים במלאכה – אלה הם בעצם הקו הראשון של התרומה המקבל ביטוי בכל תרומה שמתרחשת בפועל ועל כך נתונה לאנשים אלה הכרת תודה של כלל החברה אך הרבה פעמים שוכחים אנו את הנשים וגברים אשר עמדו בתחילתה של שרשרת נפלאה זו. ההחלטה לתרום איברים ולהציל חיים, איננה מתקבלת בין רגע. כתבתי על כך לא מעט באתר. היא מתקבלת בפנים, לאט ובצורה מחושבת ולא בהחלטה רגעית למראה הדוכן של 'אדי', למשל. אך כדי לחשוב על תרומת איברים, כל אחד ואחת מאיתנו זקוקים לסיבה. החלטות אינן נולדות בריק וללא הבנה ואלה הם/ן הנשים והגברים שעבודתם נראית לנו לעיתים כהושטת טופס. תודה לכם/ן, מקרב לב.

לגבי החתומים על כרטיס 'בלבבי' אין כאמור בידיי נתונים מדויקים. כפי שכתבתי בסעיף המוקדש לכרטיס תורם זה, אני מזמין את אנשי 'בלבבי' לפנות אליי בכל עת, אני אשמח לפרסם את דבריהם.

במהלך שנת 2013 כ-90,224‬‬ אנשים חתמו כאמור, על כרטיס 'אדי'. זהו שיא נוסף, המייצג את העבודה הקשה שמשקיעים/ות כלל העוסקים במלאכה. הרי לא במקרה הודות לאיזו סיבה עלומה, גדל מספר המצטרפים מכל שנה לשנה:

מספר החתומים על כרטס 'אדי', גדל השנה אף הוא. בדומה לשנים קודמות, גם השנה השתמשתי לשם כך בנתוני האוכלוסיה בישראל המפורסמים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומספר החתומים, המפורסם על ידי 'המרכז הלאומי להשתלות'.

נעשה שימוש בשנתונים הבאים: 2008, 2009, 2010, 2011, 2012, 2013 ו-2014. עבור כל שנתון חושבה האוכלוסייה בקבוצת הגילאים 20 עד 74 (כולל).

פשוט יותר אולי, להביט על הנתונים בצורה של אחוזים:

כפי שכתבתי למעלה, חשיבות עצומה יש לכרטיס תורם. הוא מאפשר למשפחה לדעת את רצונו של אדם, במשהו שיתכן ומעולם לא הייתה להם אפשרות לדון בו. לכן, חשיבות של החתימה היא גבוהה מאוד. אך יש היבט נוסף הנושא חשיבות מיוחדת בכל הנוגע לחתימה. זוהי הצהרת כוונות. בחברה, בה שיעור ניכר מהאנשים מתנגדים לתרומת איברים ולא פעם הדיון בתרומה, מוצא את עצמו מול שלילה חזקה בשלל טיעונים ואחדים אף פוגעים בלכידות החברתית בכך שהם/ן מסכימים/ות לעבור השתלה המצילה את חייהם/ן אך מצידם מתנגדים לתרומת האיברים ואף קוראים להתנגד לכך – הסכמה לתרומת איברים נושאת בתוכה חשיבות מיוחדת.

היא מעמידה מראה אל מול השוללים על שלל טיעוניהם ומעשיהם, ובעיקר – בעיקר מייצגת תקווה. תקווה שביום אחד, כאשר חייך יחזיקו על חוט השארה, החמלה האנושית תנצח.

 

י. תוכנית הקדימות לחתומים על אדי

תוכנית הקדימות לחתומים על כרטיס 'אדי', הינה תוכנית לפיה האנשים אשר מסכימים לתרומת איברים, יקבלו קדימות בתור להשתלה במידה ויזדקקו בעצמם/ן לתרומה.

התוכנית נכנסה לתוקפה בשנת 2011. קבלתה לוותה בקמפיין פרסומי שמטרתו הייתה להביא לידיעת האנשים את התוכנית ולא מעט פרסומים לכאן ולכאן. הדיעות נחלקו. היו אלה שטענו כי בתוכנית זו, הפך 'המרכז הלאומי להשתלות' את כרטיס 'אדי' מכרטיס תורם לכרטיס מועדון והחברים במועדון זה, זוכים לנקודות בונוס שאינן רפואיות, בשאלה שהיא במהותה רפואית טהורה. מנגד, אנשים רבים טענו כי יש צדק אבסולוטי בתוכנית שכזו. הרי, ההחלטה על תרומה איננה מתקבלת בין יום. זוהי דרך ארוכה, במהלכה שוקל האדם את הבעד ונגד הפרטיים שלו, את מה שעיניו רואות ואוזניו שומעות, מתיעץ, חושב ובסופה של הדרך מחליט, לכאן או לכאן. לכן התוכנית אינה 'מועדון', כיוון שזהו לא שיקול מהותי עבור רוב האנשים. בוודאי לא עבור המתנגדים שבהם/ן.

במהלך שנת 2013, זכו כ-109 אנשים לקדימות בתור להשתלה, מכיוון שהיו חתומים/ות על כרטיס 'אדי'.

לב4

ריאות	25
כבד	13
כליות	67
סה"כ	109

אך על השאלה יש להשיב. האם זה הוגן, האם זה צודק לכלול שיקול מהסוג הזה בשאלה שהיא אכן רפואית במהותה? זה נכון שמצב תרומת האיברים בארץ מזמין דילמות לא פשוטות, אך האם יש בכך צידוק לשיקולי הקדימות? והאם הדבר כלל מהווה צידוק לתוכנית הקדימות או שתוכנית הקדימות מוצדקת באמצעים אחרים, הלקוחים הרחק מהמציאות המרה של תרומת האיברים במציאות הישראלית?

עבור אנשים רבים, אשר איבדו אדם יקר להם למציאות זו, התשובה ברורה. המציאות של תרומת האיברים בארץ היא מרה מאוד. אינספור חיים שהיה ניתן להציל, אובדים אל חושך המוות והמשפחות והחברים אל חושך הכאב והיגון. איך 'אינספור', אתם אולי שואלים. הרי רק בסיכום זה כתבתי שמדובר בכ-89 אנשים וזה עוד פחות מאלה של שנים קודמות! אך התשובה שלי פשוטה וחדה כתער – גם מוות 1 הוא יותר מדי. הרבה יותר מדי!

אך השאלה חושבה מכדי להשיב עליהה באמצעות רגשות. כן, זה כואב לאבד אדם יקר אך לתרומת האיברים, אין מונופול על אובדן. שאלות רפואיות אינן יכולות להיות מוכרעות לפי מי שכואב לו יותר.

ולכן, חשוב להשיב על שאלה זו באופן מנומק. זו דרכן של השאלות העוסקות בצדק ואין דבר צודק יותר מתרומת איברים. החלטה לא צודקת אחת אודות התרומה, יכולה להוריד לטמיון דברים צודקים רבים אחרים. ולכן, בחרתי לענות על שאלה זו כאן. מכיון שלא מצדקים עוול בעוול, אך צדק בצדק כן. ותוכנית הקדימות צודקת.

כלל בסיסי ביחיסים בין בני אדם היא הדדיות. על ערך זה קמה החברה אנשוית. קחו ערך זה וכעבור שנים בודדות החברה האנושית תפסיק להתקיים. מדוע עליי לשמור על חוקי התנועה אם השכן ממול לא עושה זאת? מדוע עליי להרוויח את כספי ביושר, אם מישהי אחרת אינה עושה זאת? לצערי, ככל שהדבר נוגע לתרומת האיברים, לא כך הם פני הדברים. כוונתי יא למקרים מוחשיים שהתרחשו כאן בשנים האחרונות ולא לסטריאוטיפים. למקרים אליהם נחשפתי אישית ולא לשמעות המופצות על ידי הרשעות האנושית.

לתרומת איברים, היבט חברתי חשוב לא פחות מהערך הרפואי שבהצלת חיים שבה ומוכיח זאת הדיון הציבורי הער המתקיים בשאלה זו.

וכאן לפי דעתי, מונחת הגאוניות שבתוכנית הקדימות במתכונתה זו.

המפתח להבנת הנקודה הגאונית, פשוט. חשבו לרגע על מצב בו לכלל האנשים בארץ יהיה כרטיס 'אדי'. האם אז הקדימות תפעל לגבי מישהו/י? לא. למה? כי לכולם יהיה את זה! וזו הנקודה הגאונית שבתוכנית זו. ככל שיותר ויותר אנשים יחליטו לשלב ידיים ולחסום את דרכו של המוות עלי אדמות, כך תלך הקדימות ותאבד מערכה. ברגע שעוד ועוד אנשים לא יישארו אדישים אל מול המוות שהיה ניתן למנוע, ברגע שעוד ועוד גברים, נשים, נערים ונערות יגידו 'עד כאן!', ברגע שעוד ועוד אנשים יחליטו שלא מוותרים למוות ולו במילימטר אחד! כך תהפוך הקדימות למשהו שיש לכולם.

וגם, לפני שזה יקרה, יש בתוכנית הקדימות צדק. כאמור, ההחלטה להסכים או לשלול את תרומת איברים, מגיעה בדרך כלל מתוך נבכי ליבו של אדם. החלטה זו אינה מושפעת בפשטות על ידי תוכנית כזו או אחרת עבור הממתינים להשתלה. כאמור גם, ערך ההדדיות אינו נשמר תמיד בחברה הישראלית. אלה מקרים ממשיים שקרו. לא סטריאוטיפים שפשטו.

והשאלה האחרונה היא האם הקדימות אכן עוקפת את שיקולי הרופאים? התשובה בפשטות, לא. החתימה על כרטיס 'אדי' מעניקה לאדם זכות מסוימת בתור ההמתנה אך השיקולים רחבים הרבה יותר מחתימה על כרטיס 'אדי' ורפואיים במהותם.

כך זה כאשר יד מושטת לעזרה. אתה תופס אותה ומושך החוצה מהתהום, מבלי לברר קודם, מי חתום על מה.

 

יא. אירועים מיוחדים

בשנת 2013 נערכו בחירות בישראל.

במהלך הזמן שקדם לבחירות אלה, פניתי אליכם וביקשתי רשמו לפניכם: בחירות 2013 ותרומת איברים. עתה, כשבחירות 2015 בפתח, עומדת להפתרסם כאן בבלוג רשומה נוספת, אשר במרכזה יהיו עמדות הפוליטיקאים המתמודדים/ות בבחירות הקרבות אולינו, אדות תרומת איברים.

אך ראשית כל, עיינו ברשימה המקורית. סקרו את עמדתה של המפלגה לה הצבעתם/ן ועתה, חפשו את שמה כאן באתר או בעיתונות הכללית? מה היא עשתה למען הצלת החיים? היכן זה שם אותה אל מול הבטחותיה?

אנא תהיו הוגנים. כיוון שכמעט לאף אחד/ת למעט שרת הבריאות, אין דרך ממשית לבצע מהפך במציאות כה מורכבת כפי שיש במציאות של תרומת האיברים. אך הסתכלו על דוגמא אישית, הביטו על דברי האנשים ומעשיהם וכך תוכלו להיות שלמים עם ליבכם/ן. רבים מחברי הכנסת והשרים, חתומים על כרטיס תורם. לא מעט מהם הביעו את עמדתם אודות התרומה בהרבה הזמנויות שונות. אני יודע זאת. אני עוקב אחרי זה. אך הדברים אינם תמיד מתפרסמים באותיות קידוש לבנה.

אך אתם שואלים/ות אולי, מה פשר איזכור הבחירות בסעיף הנועד לסקור אירועים מיוחדים בשנה זו? אמנם הבחירות הם אירוע מיוחד, אך זהו אירוע מיוחד פוליטית, בעוד שהבלוג עוסק בתרומת איברים.

ובכן, התשובה פשוטה. מכלל נבחרי הציבור, נציגתה של מפלגת 'יש עתיד', שרת הבריאות יעל גרמן, עמדה בהצלחה מאחורי ההבטחה שקיבלתי ממפלגתה לפעול למען קידום תרומת האיברים.

בשנת 2013, הציעה יעל גרמן לשנות בתכלית את האופן שבו מבוצעת תרומת האיברים בישראל. כפי שאתם בוודאי יודעים, השיטה המקובלת בישראל היא 'הסכמה-מדעת' (Opt-In). במסגרתה, אלה המעוניינים בתרומת איברים, צריכים להכריז על כך המהלך חייהם/ן. לדוגמא, על ידי החתימה על כרטיס תורם. אך קיימת עוד שיטה, לפיה רק אלה המתנגדים לתרומת איברים, מחויבים להכריז על כך במהלך חייהם. השיטה נקראת 'הנחת-הסכמה' (Opt-Out), לפיה כלל האנשים יכולים לתרום, למעט אלה שסירבו לכך במהלך חייהם. לשתי השיטות, קיים היבט של 'רכות' והוא מורה עד כמה למשפחה יש יכולת להשפיע בשיטה המקובלת במדינה. בשיטה הרכה, בידי המשפחה נמצאת המילה האחרונה ויש ביכולתה לאפשר או לסרב. בשיטה הקשיחה לעומת זאת, אין מתחשבים בדעת המשפחה אלא בדעתו של האדם בלבד.

ברוב המוחלט של המדינות בעולם, השיטות הינן 'רכות' למיטב ידיעתי אך מבין כלל השיטות, הידועה ביותר היא השיטה הספרדית. ידועה – מכיוון שספרד מובילה שנים רבות מאוד בבמה העולמית את תרומת האיברים, עם שיעורי הסכמה גבוהים מאוד. השיטה היא מקור גאווה לספרדים וצוותים רבים מכל רחבי העולם, מגיעים לספרד ללמוד מהניסיון. השיטה המקובלת בספרד היא 'הנחת-הסכמה רכה' (Soft Opt-out) ולכן לדעת רבים, זהו השינוי המשמעותי שמדינה צריכה לעשות, כדי להגדיל את שיעורי ההסכמה.

כלומר, לשנות את השיטה להנחת-הסכמה (Opt-Out). אך הדברים אינם כה פשוטים. לא רק בישראל. גם בריטניה מתמודדת לדוגמא, עם שיעורי סכמה נמוכים והרצון ללמוד מהניסיון הספרדי.

לשם כך לדוגמא, הוקם על ידי ממשלת בריטניה, כוח-משימה להעלאת שיעור תרומת האיברים בממלכה הבריטית. במסגרת עבודתו, הפנה כוח-משימה זה שאלה אודות שינוי השיטה (גם בבריטניה השיטה המקובלת היא 'הסכמה-מדעת') לדר' רפאל מטסאנז (Rafael Matesanz).

עד כמה והאם ייסיע השינוי ל'הנחת הסכמה', אינה שאלה פשוטה. שיעור ההסכמה של אזרחי ספרד לתרומת איברים, היא ללא ספק, מודל לחיקוי. אך עד כמה אחראית לכך 'הנחת ההסכמה'? שאלה זו ממש, הופנתה אל דר' רפאל מטסאנז (Rafael Matesanz) בפאנל שעסק בה בספטמבר 2008 בבריטניה (ב-Science Media Centre). תשובתו היית: "האם החוק (הנחת הסכמה) אחראי לכך? ככל הנראה לא. החוק אצלנו תמיד היה אותו הדבר". אך תרומות האיברים, לא.

חוק הנחת ההסכמה, התקבל בספרד במהלך שנת 1979. וכמעט שום דבר יוצא דופן לא קרה. זה היה כעובר עשור, ב-1989, עם יסודו של "המרכז הלאומי להשתלות" הספרדי והפרקטיקות שהוא החל ליישם, מספר התורמים בספרד החל לנסוק. דר' רפאל מטסאנז, יודע דבר או שניים על תרומת איברים. הוא עומד בראש "המרכז הלאומי להשתלות" הספרדי. והשאלה הופנתה אליו על ידי כוח-משימה שהוקם על ידי ממשלת בריטניה להעלאת שיעור תרומת האיברים בממלכה הבריטית. והם ללא ספק בחנו מעבר להנחת הסכמה.

תחת ידם, בשאלה חשובה זו של הנחת הסכמה, יצא דו"ח מסכם הנושא את השם – The potential impact of an opt out system for organ donation in the UK. העדות הטובה ביותר אולי, לצדקתו של דר' רפאל מטסאנז היא הדוגמא שהביא בדבר שיעור ההסכמה לתרומה – דר' רפאל מטסאנז השווה בין משפחות בריטיות החיות בספרד לבין בריטניה עצמה. ב-2 המדינות שיטות התרומה 'רכות' – משמע, המילה האחרונה נמצאת בידי המשפחות. כאשר משפחות בריטיות נשאלות על ידי הצוותים הספרדיים, שיעור סירובן עומד על 9% בלבד. השוו זאת ל-43% בממלכה המאוחדת. יש משהו בשיטה הספרדית וזו אינה רק 'הנחת הסכמה'.

3 הפסקאות לעיל, לקוחות למעשה מתוך המכתב הפתוח שפירסמתי כאן בבלוג לשרת הבריאות. כפי שאתם וודאי מבינים, הצעתה של יעל גרמן עסקה בשינוי שיטת ההסכמה-מדעת הקיימת (Opt-In) לשיטה 'הנחת-הסכמה' (Opt-Out) המקובלת לדוגמא, בספרד.

השאלה אודות תוצאותיו האפשריים של שינוי כזה, אינה פשוטה. כפי שאתם וודאי מבינים/ות, פרסמתי את המכתב מכיוון שהאמנתי (וזו דעתי גם ברגע זה ממש) שהדבר אינו יתורגם לשיעורי הסכמה גבוהים יותר. ניתן לא להסכים איתי, בדיוק כפי שניתן לא להסכים עם שרת הבריאות אך בסופו של דבר התוכנית נגנזה, למיטב ידיעתי ואיננה מתקדמת לביצוע.

אך יש כאן הרבה יותר ממה שמונח על פני הקרקע. זוהי לכאורה, שאלה של עמדה, מהי התוכנית המתאימה למציאות הישראלית. יתכן וזו תוכנית כזו או תוכנית אחרת – אך ללא ספק, היה כאן מהלך של מנהל תקין. נבחר ציבור רואה לפניו בעיה, המוני אנשים שקופים עבור רובינו ביום יום, לא חמקו מעיניה של יעל גרמן. סבלם/ן דיבר אליה והיא שמעה גם את כאבם/ן של אלה, אשר לעולם לא יוכלו לדבר. המשפחות עם דמעות בעיניים לא הותירו אותה אדישה וכאן מונח הדבר החשוב ביותר במעשיה של יעל גרמן.

היא קמה ועשתה מעשה!

אפשר להסכים עם עמדתה ואפשר שלא, אפשר לפנות אליה במכתב פתוח כפי שאני עשיתי או כפי שעשה האדם הזה אך על דבר אחד אין ויכוח. יעל גרמן קמה ועשתה מעשה.

אחת הבעיות של תרומת האיברים בישראל היא מנהיגות. ליתר דיוק, היעדר מנהיגות. במדינה, בה בכל יום מתגלות לפחות 10 בעיות בוערות יותר, נראה היה שתרומת האיברים אינה מעניינת את הפוליטיקאים. אך אז נכנסה יעל גרמן אל משרד הבריאות ואולי אינני מסכים עם כל דבר שהיא עשתה, אננ מוריד את הכובע בפניה ואומר – תודה. תודה מקרב לך על כך שהעלית את הנושא על סדר היום. על כך שהיית קשובה לסבלם/ן של רבים מאוד בחברה הישראלית ולדמעות האובדן של אנשים רבים, אשר איבדו אדם יקר להם/ן למציאות המרה של תרומת האיברים בישראל.

אנחנו בתקופת בחירות עכשיו ומי יודע, אלה נבחרי ציבור יאיישו אלה משרדים עם פרסום התוצאות. אך לדבר אחד אני מקווה. שתרומת איברים תהיה נר לרגליהם וזכרונם של אלה אשר אבדו במערבולת המציאות תמיד לנגד עיניהם. תרומת האיברים בארץ ישראל משוועת למנהיג/ה. מכל עדה, מכל זרם, מכל אורח חיים. מנהיג/ה, אשר ידע לשלב ידיים ולרתום אנשים לעמוד כתף אל כתף ולמנוע מהוות להתהלך החופשיות על פני הארץ. מנהיג, המסוגל/ת לגרום לכל האנשים להדליק את נר החיים ולצאת יחד איתו/ה כדי לגרש את החושך.

כי החושך מפחד מאור. והכי מפחידים את החושך אלה, היודעים לשלב אינספור נרות, ללפיד בוהק אחד ולשלב את ידיהם סביבו, כך ששום רוח לא תוכל לכבות אותו. לעולם!

 

שנת 2014 הייתה שנה של שינויים רבים.

שינויים בתרומת איברים אך בעיקר, שינויים בשבילי. דברים רבים התרחשו בשנה זו. חלקם טובים, חלקם פחות. הדברים מורכבים מכדי לסווג אותם בצורה פשוטה זו. זה מדהים לפעמים, כיצד לכל הדברים בעולם הזה פנים רבות. כיצד לכל כוס יש את החצי מלא ועד חצי. אך אולי השינוי המשמעותי ביותר, הוא שעזבתי את מקום שבו גרתי שנים רבות מאוד. היום אני גר בדירה קטנה בשכונה שקטה באחד הערים במרכז.

היה זה כאשר נסעתי לביתי, באחד הימים הראשונים, כאשר הבנתי. עוד לא הכרתי את העיר כל כך טוב כדי לנווט בה בעצמי.זה קרה לאחר אחת הפניות שתוכנת הניווט הנחתה אותי לקחת. מה שעיניים ראו מצד ימין אך הלב סירב להאמין. היה זה מחזה מוכר עד כאב שחשבתי שלעולם לא ארצה לראות יותר. היה זה בית העלמין שחצה את חיי לשניים. דרכים מפתיעות יש לגורל, כדי לומר לנו משהו. לא תמיד פשוטים הדברים להבנה. אולי הם גם לא תמיד מסמלים משהו.

אתם יודעים, בספרו החשוב 'פואטיקה', מתווה אריסטו מושג חשוב – קאטארסיס. המונח, אשר נמצא בלב ליבו של הספר אשר מתקרב במעמדו למעמד התנ"ך בעולם הדרמה, על כל גווניה (הכןללת תסריטים, ספרים, מחזות ועוד) – מעולם לא הוסבר על ידי אריסטו עצמו. מסיבה זו, היה המונח נתון לפרשנויות רבות במהלך השנים, לעיתים סותרות. אינספור אנשים ניסו לבסס את משמעויות המונח על דבריו של אריסטו עצמו, על ספריו הנוספים, על משמעות המילה ביוונית.

משמעות המילה קאטארסיס ביוונית היא הזדככות. זו אותה הרגשה אשר מרגישים כאשר הרגשה קשה מוצאת את פתרונה בתוך הלב שלנו, ומוצאת את דרכה החוצה, בדרך כלל בצורה של דמעות ובאמצעותם בדרך כלל, היא משנה צורה מכיוון שמה שראינו, גרם לנו ללמוד לקח ורק לאחר שהפנמנו את הדברים, מוצאים הדמעות את דרכם החוצה. הן עושות זאת כהוכחה לעוצמה המסתתרת במילים אשר לפעמים, מצליחות לחדור אל תוך נבכי הלב ומצליחות לגעת במקומות שאליהם בעבר, שום דבר לא הצליח להגיע. והן מצליחות לעשות זאת מכיוון שהמילים יודעות להמיס כל קרח הנקרה בדרכן, הן מחממות אותו בידיהן והופכות אותו חזרה ללב אנושי פועם ומרגיש.

גם אל ליבו של סקרוג', מצליחות הן לחדור ולשנות אותו מבפנים. מעשיו הטובים הרבים של סקרוג' בוודאי מהווים משקל נגד כל מעשיו הקודמים. אך דבר אחד בכל זאת, זוהר ומושך תשומת לב מעל אחרים. מאדם מריר, קמצן ורע לב, הופך סקרוג' לאדם חם שכאבם של אנשים מסביבו, אינו זר לו. אך מעשה אחד שלו כאמור, זוהר באור מיוחד מעל האחרים. זוהי העובדה שבזכותו, הילד – טים הקטן – נשאר בחיים. וכיצד ניתן להודות לאחר כל השורות האלה, לאדם שדאג להציל חיים של ילד קטן, אפילו שעבור עצמו, הוא לא הרוויח מכך מאומה.

באחת הלילות שחזרתי הביתה, ראיתי את בית העלמין פתוח. אני בדרך כלל נמנע מלעבור לידו. הדבר עדיין קשה גם בימים אלה, הכאב אינו נעלם לשום מקום. אין לו לאן ללכת. הצומת שלפני בית העלמין היא צומת T, עם תמרור 'עצור' לכיוון שבו נסעתי, הנותן זכות קדימה לבאי בית העלמין. הרבה פעמים כאשר אני חולף במקום, אני עוצר את הרכב וחושב על היום ההוא, על מה יכל היה להיות וכיצד הדברים יכלו להיות שונים, ובעיקר עלייך. זו הסיבה מדוע זה עדיין קשה. מדוע אני נמנע מלעבור במקום. יש רק עוד מקום אחד כזה בארץ וזהו אחד מהמרכזים הרפואיים במרכז הארץ, אשר גם אותו אני משתדל להקיף במרחקים אשר לא היו מביישים יחידות אסטרונומיות. הדברים יכלו להיות שונים, אך ה-CF המ####ג רצה אחרת.

עמדתי שם בצומת, בשעת לילה מאוחרת והבטתי בטור אינסופי של מכוניות שפקד את שערי בית העלמין. היו שם עוד ועוד מכוניות ובאיזשהו שלב, זה נראה כאילו לטור הזה לא יהיה סוף. כאילו עוד ועוד אנשים רצו לבוא, על אף השעה המאוחרת והשתתף בכאב, לחלוק את האובדן ואז לפתע הבנתי שיש עוד תקווה. כאשר כל כך הרבה אנשים, בשעה כל כך מאוחרת, עוזבים את כל מה שהם עשו ונוסעים. לא כי יש להם רווח אישי מכך שיבואו אלא מכיוון שמשהו בתוכם אומר שזהו הדבר הנכון לעשות. מכך, יכולים אנו לדעת שאנו צועדים בדרך הנכונה.

ואני חושב, שיהיה זה נכון לסיים במילותיה של רוחו של ג'ייקוב מארלי – כך זה נדרש מכל אדם.

 

אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי,
מהמלאך ששמי אפקיד אליו, בתפילתי.
כקרן אור המאירה, בשביל סתרים אלך,
מלאך שומר לתפילתי, מלאך נושא את שמך.

תודה רבה גם לכם שהקדשתם מזמנכם/ן לקרוא סיכום זה.