כיצד נדע שהדרך בה אנו צועדים, נכונה?
2012 הייתה לא פשוטה. לצד המספר המרשים של חותמים חדשים על כרטיס אדי, הייתה זו שנה בה חלה ירידה ברוכה במספר מקרי המוות המוחי, דבר אשר הקטין את מספר המשפחות שהיה באפשרותן לתרום איברים ולהציל חיים. כמחצית מהמשפחות שנשאלו להסכמתן לתרומת איברים, פתחו את ליבן ובכך אפשרו הצלת חיים. נדיבות ליבן ברגע מר מאוד, הצילה את חייהם של 162 אנשים. השנה, ביקר השכול ב-91 בתים. עבור 91 אנשים, הייתה שנה זו שנה אחת יותר מדי. גופם/ן לא יכל יותר.
אך הייתה זו גם שנה של התחלות חדשות, של אנשים שזכו בחיים מחדש. שזכו לראות את האנשים היקרים להם/ן מחדש, את הילדים שבוודאי לא ניתן לתאר את שמחתם/ן כאשר אבא או אמא שבו הביתה. שנה בה פעם נוספת הוכיחה הרוח האנושית כי חושך הפחד, אינו יכול לנר אשר מדליקה חמלה.
נר אחד, אינו יאיר לבדו את החשכה, אך נר אחד יכול להדליק עוד ועוד נר, עד ששום חשכה לא תוכל לחמלה שבלב האנושי.
זו השנה השנייה בה אני כותב ומסכם את השנה שהייתה לגבי תרומת איברים. גם שנה זו הייתה שנה של חלומות שנגוזו ותפילות שלא נענו. ידיים שנישאו מעלה בתפילה חרישית, פנו מטה להניח את האבנים הקטנות על הקבר הטרי. תפילות אשר הפכו למילות פרידה וחלומות שלא יתגשמו יותר. בדיוק כמו החלומות שלה.
הם בוודאי נמצאים היכן שאת נמצאת ומביטה בחיוך עצוב מטה, עלינו, על אלה שזוכרים ומתגעגעים. על אלה שליבם התנפץ והידיים לא הצליחו להרכיב לב שלם חזרה. אולי מכיוון שעיניים דומעות, אולי מכיוון שהיה חשוך. אני מקווה שבמקום בו את נמצאת עכשיו, את יכולה לנשום בחופשיות וזה לא כואב לך יותר.
2012
תוכן עניינים:
א. כללי
ב. הסכמה לתרומת איברים
ג. השתלות
ד. הסכמה לתרומת איברים – בחינה לאורך זמן
ה. השתלת איברים – בחינה לאורך זמן
ו. כרטיס בלבבי
ז. ממתינים להשתלה
ח. אלה, עבורם הייתה זו שנה אחת מדי
ט. מספר החתומים על כרטיסי תורם
י. תוכנית הקדימות לחתומים על אדי
יא. אירועים מיוחדים
א. כללי
'אנחנו הילדים של חורף, שנת 73', כך מתחיל אחד השירים המרגשים שנכתבו כאן. השיר נכתב על ילדי 73, ילדי שנת מלחמת יום הכיפורים. נכתב בשנת 1994 על ידי שמואל הספרי והולחן על ידי אורי וידיסלבסקי. בשנה, בה מלאו לילדי חורף 73, תשעה עשר.
השיר נכתב על ידי שמואל הספרי לזכר חבר שנפל במלחמה. לזכרו של אדם יקר שזכרונו נשאר עמו שנים ארוכות. זיכרון אשר נגע בכל תו ובכל מילה.
יש משהו מיוחד במוסיקה אשר מצליח לגעת בפנים, במקומות אשר אליהם, גם המילים המרגשות ביותר, לא תמיד מצליחות להגיע. וכך, נוגעת המנגינה ואנו מרכינים את הראש למשמע המילים, בכל שנה מחדש, שנים רבות. אותן שנים אשר אחריהן, סיפר שמואל הספרי כיצד נולד השיר. אין מתכון לכתיבה. לעיתים, המילים הנכונות הופכות למחרוזות משפטים באותה הקלות בה לעיתים, קל לשכוח את מה שלא רצינו לזכור ולעיתים, קופאות השורות במקומן, באותה הקלות בה קופאים לעיתים חלומות, ברגע אחד.
'השיר פשוט נכתב מעצמו', כך תיאר לאחר שנים רבות שמואל הספרי את כתיבת השיר.
זו השנה ה-2 בה אני מסקר את תרומת האיברים ואם יש דבר שאני יכול להעיד על תהליך הכתיבה זה שהדברים אינם נכתבים בעצמם. בכל שנה זה לא פשוט, לא פשוט מחדש לסקור את שמחת החיים לצד עצב האובדן, התקוות שנמוגו והתקוות שנולדו. זה לא פשוט מכיוון שזו משימה לא פשוטה להיות צופה. זה לא פשוט מכיוון ששמחה לא יכולה להתנגש בעצב ואובדן לא יכול להתחלף בשמחה. לא פשוט מכיוון שכצופה מהצד, עליי לנווט את דרכי מהתחתית אל הכוכבים ולעיתים, חזרה אל מעמקי העצב. שם, היכן ששוכנים אלה אשר קרני השמש לא חודרים אל עולמם.
גם בשנה זו החלטתי לשמור על המבנה אותו עיצבתי בשנה הקודמת. שנת 2011 פתחה פתח אל התקווה. אל עולם בו אפשר לחייך קצת יותר. בואו נראה יחד, אלו תקוות התממשו ואלה לא, בואו נראה יחד לאן לקחה אותנו שנת 2012.
ב. הסכמה לתרומת איברים
כ-47% אחוזים מכלל המשפחות שהאפשרות להציל חיים נקרתה בדרכן, הסכימו לעשות זאת השנה. אצילות ליבן הצילה את חייהם של 162 אנשים, אצילות ליבן פתחה פתח של תקווה עבור 162 משפחות, כאשר אמא או אבא, בן אהוב או בת יקרה, שבו הביתה. זו אצילות הלב בפניה אני מוריד את הכובע, משתחווה ואומר תודה.
זו הכרת תודה גם לאנשים אשר ליוו את המשפחות בשעה מרה מאוד, לכל העוסקים במלאכה לא פשוטה זו אשר יחד איתם, בוחרות המשפחות להעניק חיים. זו תודה לכל האנשים אשר שמו לעצמם למטרה להציל חיים.
162 אנשים, אלה הם 324 אבא ואמא, לכל הפחות 486 חברים יקרים ועוד הרבה, הרבה מאוד אנשים אשר תפילת התקווה התחלפה בחיוך וחיבוק חם. הישג מדהים.
תודה מקרב לב.
ואלה הם המספרים הממשיים:
השנה, כאמור, חלה ירידה במספר האנשים אשר יכלו לתרום איברים. הירידה במספר מקרי המוות המוחי מדגישה לבדה את חשיבות החיים העצומה, חשיבות עליונה עבור הצוותים הרפואיים.
אותה חשיבות החיים הנמצאת בלבה של תרומת האיברים. בלבם/ן של כל האנשים שבמעשיהם מצילים חיים.
ג. השתלות
כ-277 ניתוחי השתלות התרחשו בשנת 2012
כ-277 פעמים האיר אור החיים מחדש ובכל פעם מתנת החיים שנתנה משפחה אמיצה, מצאה את דרכה לאלה אשר זקוקים לה. בכך סייעו ללא ספק, הצוותים הרפואיים ומתאמי/ות ההשתלות. עבודה לא פשוטה אך כשרואים את התוצאות, קשה שלא להתפעל. עד לפני כמה עשרות שנים, הייתה השתלה בבחינת מדע בדיוני. לא נותר לאלה, שחייהם יכלו ליהנצל, להביט בעצב בשעון החול ולסובבים אותם, להתבונן בעצב כיצד חולפים הימים. כיצד נגמר הזמן לאדם שאוהבים. כיצד מתקרבים המחוגים. כיצד הולכות ומתקצרות הנשימות, עד אשר מגיע רגע מר, בו אנו אומרים את מילות הפרידה שכל כך קיווינו לא להגיד לעולם שקרענו את הדף עליו רשמנו אותן, נפרדים כאשר יש לנו עוד כל כך הרבה לחלוק, עוד כל כך הרבה דברים לספר אחד לשניה, כל כך הרבה הבטחות שהבטחנו לקיים ושבים אל החשכה. זועקים שאלות אשר אין להן תשובות.
אי אפשר לאהוב מבלי להיפרד. אי אפשר להיפרד מבלי לאהוב.
זה קורה הודות לצוותים הרפואיים. הודות לאנשים אשר מסרבים לוותר למוות. בכל פעם, אשר משפחה מחליטה להעניק חיים, אלה הם הצוותים הרפואיים אשר מבצעים את מה שהיה עד לפני זמן לא רב, נס בלתי אפשרי. מבצעים מסירות בזכותה ניצלו השנה, חיים .
השנה חל כאמור, קיטון במספר מקרי המוות המוחי בישראל – עובדה אשר משמעותה הישירה היא פחות משפחות מבעבר שוקלות תרומת איברים. אך לחלופין, מדגישה עובדה זו את העבודה הנפלאה שעושים הצוותים הרפואיים. לדוגמא, ב-2012 חלה ירידה בהרוגי תאונות הדרכים. פרסומים רבים הקנו עובדה זו לשיפור התשתית, לאכיפה המוגברת ולעוד דברים (כמו הפרסום ב'הארץ' – כאן). אך אני סבור שמספר זה הנו התוצאה וכדי להבין את מלוא משמעותו, יש להביט דווקא על מספר התאונות הקשות שהתרחשו בישראל בשנת 2012. מספר זה מתברר, עלה. ב-2012 ירד כאמור מספר ההרוגים בתאונות הדרכים ב-24% אך מספר התאונות הקשות דווקא עלה ב-24% (ניתן לראות את הנתונים כאן, באתר 'NRG מעריב'). אני מניח שלא היה מזל יוצא דופן לנוסעים בשנה זו. ברור מעליו שפגיעות הנובעות מתאונת דרכים קשה מחייבות עזרה רפואית דחופה ב-99% מהמקרים.
זו הצלת החיים.
לעיתים, סבורים המתנגדים לתרומת איברים כי נכונותם של הרופאים המטפלים בהם, תפגע אם יהיו חתומים על כרטיס תורם. ובכן, אני מציע לאלה שמשתמשים בנימוק זה – להביט על תוצאות שנת 2012 ולהחליט בעצמם.
ולצוותים הרפואיים – לרופאים ורופאות, פארמדיקים ופראמדיקיות, חובשים וחובשות, מתאמי ומתאמות השתלות, לכל אחד ואחת – להגיד תודה. על החיים שהצלתם ועל תרומת האיברים.
השנה נמשכה פעילות ברוכה נוספת, בה החל 'המרכז הלאומי להשתלות' בשנה שעברה – השתלת קרנית. השנה נתרמו והושתלו 758 קרניות.
כל כך הרבה אנשים זכו מחדש במאור עיניהם. אתם יודעים, רבין מכירים את סיפורה של הלן קלר. מהלך חייה, עבודתה ופעילותה של אישה זו על אף היותה חירשת-עיוורת, זיכו את שמה להיזכר בהיכל התהילה העולמי לצד הנצחת שמה בהיכל התהילה לנשים של מדינת אלבמה (ארה"ב). אך המרתק בסיפור הוא שהלן קלר לא תמיד הייתה חירשת-עיוורת. למעשה, היא הייתה ילדה רגילה. היה זה בגיל 19 חודשים כאשר מחלה לקחה ממנה את היכולת לשמוע ואת היכולת לראות.
התנהגותה הפכה לבלתי נסבלת. הוריה פינקו אותה בכל דבר אשר רצתה, מכיוון שליבם יצא אל בתם ואל מצבה אך בתמורה קיבלו התקפי זעם אלימים, כאשר האנשים סביב הלן לא הצליחו להבין את כוונותיה.
הוריה פנו לרופאים, אשר הפנו אותם אל אלכסנדר גרהם בל (שבאותה תקופה עבד עם ילדים חירשים). הוא הפנה אותם למכון פרקינס לעיוורים (ווטרטאון, מסצ'וסטס, ארה"ב). מכון פרקינס שלח אל קלר את אן סאליבן וכאן חייה של הלן עמדו להשתנות.
סאליבן הייתה בת 20, לקוית ראיה בעצמה וחסרת ניסיון הוראה. תחילה, התקפי הזעם של קלר לא פסחו גם עליה. באחד הפעמים, שברה הלן בזעם בובה שאן סאליבן הביאה לה כמתנה. אך סאליבן לא הרפתה. היא שקדה על עבודה עם הנערה החירשת-עיוורת ולבסוף, לבה מצא כיצד לחדור את המחסומים שהקימה המחלה. היה זה כאשר הלן הבינה שהתנועות שמורתה עושה על כף ידה האחת, כאשר מים זורמים על כף ידה האחרת – מסמלים בעצמם את המילה 'מים'.
סאליבן הצליחה להעניק לקלר כלים לחשיבה וללמד אותה לכתוב בכתב רגיל ובכתב ברייל. לאחר מכן, למדה קלר לדבר בסיועה של גברת פולר, מנהלת בית ספר לילדים חרשים אילמים בבוסטון, בעזרת שיטת טדומה (Tadoma). כשקלר הייתה בת 24 היא סיימה בהצטיינות את לימודיה בקולג' רדקליף, שם תרגמה בשבילה סאליבן כל מלה בכף ידה. בעזרת כוח הרצון העצום שלה הפכה הלן לנואמת בעלת שם עולמי ולסופרת. היא כתבה אוטוביוגרפיה מפורטת והפכה את המאבק למען המוגבלים באברי החישה למשימתה בחיים.
הידידות בין הלן קלר לאן סאליבן נמשכה 49 שנים. כאשר בשנת 1936 הלכה אן סאליבן לעולמה, לאחר שהייתה בקומה – החזיקה הלן קלר את ידה ולא הרפתה עד שהבינה שמורתה האהובה וחברתה לחיים איננה עוד.
בשנת 1964 העניק הנשיא לינדון ג'ונסון להלן קלר, את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית. ב-1952 ביקרה קלר בישראל, ביקרה בכנסת וסייעה לאגודת החרשים בישראל. ב-1953 הוקם "בית הלן קלר" בשכונת יד אליהו בתל אביב, שנקרא על שמה.
במרוצת השנים, אמרה הלן "היום החשוב ביותר בחיי היה היום בו אן סאליבן הגיע אל ביתנו". הייתה זו הלן קלר אשר אמרה גם "כאשר דלת אחת של אושר נסגרת, דלת אחרת נפתחת לקרתנו. אך לעתים, אנו מסתכלים זמן כה רב על זו שנסגרה, עד אשר איננו רואים את זו שנפתחה לקרתנו". קשה לתאר את תרומת האיברים בצורה מעוררת השראה יותר מזו. קשה גם להאמין שמי שאמרה את הדברים הייתה ילדה אשר שמיעתה וראייתה נלקחו ממנה.
כ-821 ניתוחים להשתלת קרנית בוצעו בשנה שעברה. כ-758 קרניות הושתלו השנה.
גם בשאר האיברים שנתרמו, נרשמה השנה ירידה במספר. אך חיי אדם ניצלו הודות לאצילות ליבן של משפחות אשר שמעו בקולה של הלן קלר. בפני אלה, אשר את התקווה שבדלת שנפתחה כאשר הדלת מולם ננעלה לעולמים, אני מרכין את ראשי בהוקרת תודה אינסופית.
ד. הסכמה לתרומת איברים – בחינה לאורך זמן
בשנה שעברה ציינו את התהפכותה של מגמה – יותר תורמים משוללים – השנה, נראה כי מגמה זו משתנה שוב:
האם זהו שינוי של מגמה או תנודה בגבולות הסביר בשנה אחת, אנחנו נגלה בשנים הבאות. אך מבט מהיר בגרף יגלה דבר חשוב – ההפרש בין המסכימים לשוללים בשנה זו, הוא מהקטנים שחווינו עד כה בתרומת איברים בישראל (להוציא שנת 2010) וזהו סימן חיובי מאוד.
את ההפרש בין שיעור המשפחות הבוחרות להעניק חיים ולהסכים לתרומת איברים, לבין המשפחות הבוחרות שלא להסכים, נוכל לראות בקלות רבה יותר בגרף הבא:
מספר המשפחות הניצבות בכל שנה בפני ההחלטה 'האם לתרום איברים' משתנה בכל שנה. מסיבה ברורה.
לכן אלה הם שיעור המסכימים אל מול שיעור השוללים, אשר חשובים. וזהו ההפרש בין ה-2 אשר טומן בחובו את המגמה שחלה בישראל. כפי שניתן לראות בקלות מהגרף מעל, הולך הפרש זה ומצטמצם במהלך השנים – לטובת אלה הבוחרים להעניק חיים. כדי שיהיה קל עוד יותר, בחרתי להביא את הגרף הבא המציג את ההפרש בין המשיבים בשלילה לבין המשיבים בחיוב לאורך השנים:
כאשר באחת השנים, שיעור רב יותר בחר להיענות בשלילה לבקשת התרומה, יצבע הגרף באדום ויציג את השיעור בו עלה מספר השוללים על מספר המסכימים. בשנה בה משפחות רבות יותר בחרו להעניק חיים ולתרום איברים – יצבע הגרף בירוק ויציין את ההפרש בו עלה מספר המסכימים על המתנגדים.
אפשר לראות בקלות ששיעור המתנגדים בתחילת שנות האלפיים, עלה בשיעור דו-ספרתי על שיעור אלה שבחרו להעניק חיים. אך לאורך השנים הצטמצם ההפרש הזה עוד ועוד, עד אשר יותר משפחות החלו להשיב בחיוב (אן מול אלה שבחרו להתנגד).
ההפרש השנה בין המתנגדים למסכימים, מהקטנים שהיו עד כה – למעט שנת 2010, הקטן ביותר שהיה עד כה.
זוהי המגמה האמיתית. זהו הסוד שמאחוריה. כיוון ששיעור המשפחות אשר יבחרו להעניק חיים, לא יעלה לפתע "משום מקום". ברור מעליו שראשית, ילך ויצטמצם הפער בין המתנגדים למסכימים – עד אשר יטה לטובת מי מהם.
לכן זהו סימן חיובי מאוד עבורי, על אף התוצאה המספרית. המגמה היא יותר ויותר משפחות מבעבר, בוחרות להעניק משמעות לאובדן אשר הגורל הכה את משפחתן ולהעניק חיים. מגמה כזו, אינה מתרחשת "משום מקום".
בעיניי, זוהי תוצאה ישירה שמקדישים אנשים רבים לקידום תרומת האיברים בישראל. אנו עוד נקדיש בסיכום זה חלק נרחב לפעילות לקידום תרומת האיברים שעשה ועושה 'המרכז הלאומי להשתלות'. אך בעיניי, המפתח האמיתי למגמה זו זוהי עבודה רבה וחשובה שמשקיעים מתאמי ומתאמות ההשתלות, עבודה רבה וחשובה שמשקיעים הצוותים הרפואיים, עבודה רבה וחשובה שמשקיעים כל אחד וכל אחת אשר חרטו על דגלם 'לא עוד'. מכיוון שרק באכפתיות משנים דעה. במגע האישי ובהבנה.
מלב אל לב. ממבט אל מבט.
ה. השתלת איברים – בחינה לאורך זמן
בכל שנה מספר אחר של משפחות ניצב בפני ההחלטה.
מספרן של אלה, אשר יבחרו בחיים משתנה גם הוא בכל שנה. שיעורי התרומה אם כך, משתנים משנה לשנה. הרי, השתלה תלויה בראש ובראשונה בתרומה. לכן היא קרויה ברבים "תרומת איברים" כיוון שאנו – כחברה – חולקים את הכבוד לאלה אשר בחרו להציל חיים. אשר בחרו לעשות זאת, כאשר האובדן התדפק על דלתן. הצילו חיים כדי שהשחר יעלה, אחרי שהלילה ירד.
אך יש דבר חשוב מאוד שנוכל ללמוד מהגרף הבא:
את עבודתו של אדם, אשר החל את דרכו ממילותיו של חולה דיאליזה צעיר "עזור לי".
את מירב שנותיו לפני האירוע ששינה את חיים, בילה אדם זה כר"מ בישיבה לצעירים בגבעת שאול (ירושלים) ובחציו השני של היום, כמנהל רוחני של תלמוד תורה. חייו התנהלו בין דפי גמרא לשמחת קבלת השבת, בין תנועה בלתי פוסקת על גשר המיתרים לבין רגעי דממה אל מול נופים הלקוחים כמעט מסיפורים תנ"כיים אשר סובבים היום את ירושלים.
אך לגורל היו תוכניות אחרות. כך זה כנראה כאשר אנו מתקרבים אל הרגע בו הסנה הבוער ישנה את גורלנו לעד, ושום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה באף רגע קודם.
בגיל 43, פסקו לפתע הכליות שלו לפעול. טיפולי הדיאליזה, הסיוט אשר מציל את חייהם של חולי כליות, הפכו לפתע למציאות. מציאות קודרת. קשה ליישר מבט, להסתכל מטה אל עבר התהום המושכת אותך, אל עבר מציאות תרומת האיברים בארץ כאשר היא מתדפקת על דלתך בחוזקה, בצליל שאין שני לו. טיפולי הדיאליזה הם ארכה שנותנים לנו השמיים.
זמן שאול כדי שנעמוד בכל פעם מחדש על חוכמת מילותיו של הילל "ואהבת לרעך כמוך".
לעיתים, מתבונן בנו האלוקים כדי לראות האם נעמוד מאחורי המשפט, האם נושיט יד ונמשוך מעלה, האם נבחר להציל חיים או שמא נפנה עורף ונלך וכאשר בבוא היום הוא ישאל 'היכן אחיך', נשיב לו 'השומר אחי אנוכי?'
וכך היה. חברו תרם לו כליה והציל את חייו.
אך לא לכל בית מגיעות קרני השמש. במהלך טיפולי הדיאליזה, הוא הכיר בחור צעיר שכבר מילדותו סבל ממחלת כליות ואף עבר בהצלחה השתלת כליה שתרם אחד מהוריו. אך כאשר נפל אחיו במלחמת לבנון השנייה, חדלה כליה זו מלתפקד. 'עזור לי' הוא ביקש, 'עזור בבקשה גם לי, למצוא תורם'. והוא מצא. חיפש ומצא. במדינה בה כמעט ולא היו תורמים להציל חיים של אלה שלא מכירים, הוא הצליח ומצא. אך באותן שנים, ההליך לאישור התרומה ארך כשנה ארוכה. כאשר כל דקה קובעת, יכולה להיות זו שנה אחת יותר מדי. כמו עבור רבים מאיתנו, גם עבורו היה זה המפגש עם התהום שפוערת לעיתים תרומת האיברים בארץ כאשר אוזל החול בשעון החול והנשימות פוסקות ואנו מביטים לאחור, כדי להקשיח את הלב ולהילחם מעתה על תרומה.
ביום מן הימים, צלצל הטלפון בביתו. מעברו השני היה אביו של פנחס. בנו נפטר.
והאדם עליו אני כותב הוא לא אחר מאשר הרב ישעיהו הבר, אשר הקים את עמותת 'מתנת חיים' ששמה למטרתה עידוד תרומת כליה מחיים במגזר הדתי והחרדי. ועל פועלו מגיעה לו בעיניי, תודה מכולנו, כחברה.
למעשה, כבר זכינו לכתוב כאן בעבר על העבודה המדהימה שכבוד הרב ישעיהו הבר והארגון בראשו הוא עומד, 'מתנת החיים', עושים. כאן – 'גוונים של ניסים'.
בשנה שעברה ייחלתי לכך שמספר תורמי הכליה יעלה, שהקו הכתום, המסמל את תורמי הכליה החיים, יעלה מעל לקו הכחול, המסמל את תרומתה של משפחה שיקירה נפטר. ייחלתי מכיוון שבשונה מאחרים, כליה יכולים לתרום גם אנשים רגילים, החיים את חייהם. את מותם של אלה, אשר המתינו לכליה, אפשר וצריך למנוע. עלינו, כחברה, לסמן זאת כמטרה.
אך המציאות אינה קלה. מירב התורמים כיום, תורמים לבני ביתם כאשר עולה הצורך בהשתלה. כמעט בלבד. וזו ייחודו של ארגונו של הרב ישעיהו הבר, בפרסומים, בהעלאת מודעות, בפניה אל ליבם של אנשים, פונים "מתנת החיים" ומבקשים מאנשים לתרום כליה ולהציל חיים גם של אדם שאינם מכירים.
והתוצאות מדהימות.
אלה לא מילים גבוהות סתם.
זהו ראיון אשר נערך עם הרב ישעיהו הבר ותמר נאמן, אחת התורמות הנפלאות שתרמה כליה ללא תמורה והצילה חיים של ילד בן 4 – שנערך על ידי העיתונאי בן כספית בתוכנית 'עושים סדר', כולם/ן בהחלט מוזמנים לצפות:
עמותת 'מתנת חיים' קיימת כ-4 שנים, כאשר עיקר פעילותה היא בשנתיים האחרונות. עד כה, הצליחה העמותה למצוא כ-90 אנשים אשר הצילו חיים ועכשיו – הביטו בגרף. כ-108 השתלות כליה נערכו השנה, כ-117 בשנה שעברה. עכשיו, כמעט 45 בכל שנה מאלה קרו בזכות האנשים אשר בחרו לקום ולעמוד בין החיים למוות ולבחור – חיים, בזכותם ויחד עם 'מתנת החיים'. כמעט חצי מההשתלות בכל שנה!
אין מילים לתאר את חשיבותה של עבודתו של כבוד הרב ישעיהו הבר ו'מתנת החיים'. אלה הם המעשים, אשר מראים את החמלה והחן הטמונים ביהדות. את הערך העליון שיש לחיים והמצווה אשר פותחת בעיניי את שערי שמים, וגורמת אולי גם לאלוקים להטות אוזן ולשמוע את האנשים מתחננים לחיים ואת אלה, הבוחרים במו ידיהם לשמור על מאור החיים שעמדו לגווע, לברך ולהציב לידם מלאך שומר, כפי שהם עצמם היו לחיים שעמדו לגווע.
מכאן, אני מרכין ראש לפני תורמי ואנשי "מתנת חיים" ומצטרף לאות ההוקרה שהעניק בית החולים בלינסון. תודה לכם מקרב לב ואנא, המשיכו בעבודתכם/ן המבורכת. המקיים נפש אחת, אין לי ספק שאתם יודעים את ההמשך.
ו. כרטיס בלבבי
הרבה נאמר על היחסים המורכבים שבין היהדות לתרומת איברים. מורכבים בזכות ההלכה, מורכבים בזכות היחסים בין בני אדם.
כרטיס 'בלבבי' נוסד בשנת 2011 לזכרה של בלהה הירשברג. לפעמים, אנו צריכים מכה כדי להתעורר. לא פעם המודעות לתרומת איברים מגיעה מאחור מדי. לא עבורנו, אלא עבור אדם שאהבנו, שהיה יקר לנו. אדם שבלעדיו הלב לעולם לא יהיה שלם, שאת הלפיד שלו נישא כדי להאיר אל תוך ליבם של אלפי אנשים אחרים ולמצוא בהם את השבילים המובילים לחמלה. לאנושיות.
אנו זקוקים ללפיד כדי להעיר את דרכינו בשטח בו לא דרכה עדיין רגל אדם. בשטח בו רק הלפיד יכול להאיר את החשכה. זו הסיבה שרבנים רבים מתחבטים בשאלת תרומת האיברים. יש השוללים, יש המתירים, יש המסייגים. תרומת האיברים נמצאת בשטח לא מוכר, שטח בו אין עדיין שבילים מוכרים, שטח בו רבנים רבים חוששים מהחשכה ושבים אחורה, אל הביטחון בשבילים בהם כבר צעדו אלפי אנשים. האחריות על כתפיהם מכבידה על העלייה, הרבה יותר פשוט לרדת מטה מאשר לעלות.
אך אחריות זו, המונחת על כתפיהם, יש לכבד. יש לכבד אותה לא רק כיוון שעיניים נשואות אליה, יש לכבד אותה כיוון שדברים כבדים זזים קל יותר כאשר אנשים משתפים פעולה.
אך אין להפוך את האחריות לחרב חורצת גורלות מפני הפחד מהלא נודע, גורלות יש לחרוץ מפני הצדק. אסור להפוך את הלפיד ממאיר הדרך למצית ושורף המשאיר אחריו אדמה חרוכה. כי בכוחה של האש יש להשתמש בתבונה, יש בכוחה להעיר את דרך כאשר צועדים במקומות אותם לא הארנו עדיין אך יש בכוחה לשרוף כאשר אנו פוחדים מפני מה נמצא שם.
וכאן, על הגבול, הוקם כרטיס 'בלבבי'. על הגבול בין 2 העולמות. בין עולם הקהילה המתנגדת לכרטיס אדי לבין תרומת האיברים. יוצרי הכרטיס רצו לגשר בין הציבור הדתי המעוניין לתרום איברים, לבין הליך התרומה בפועל.
הם בחרו לעשות זאת על ידי הקמת ועד 'ערבים', אשר מורכב מרבנים ורופאים הבקיאים היטב בקביעת המוות המוחי-נשימתי, ושתפקידם לבחון כל מקרה לגופו טרם הסכמת המשפחה לתרום איברים, ולקבוע אם אמנם הכל נעשה כהלכה וכחוק.
אך הכרטיס התקבל בקרירות. כתבנו על כך בשנה שעברה. למעשה, לפי הידוע לי, עד היום כרטיס 'בלבבי' לא הוכר ככרטיס תורם, וחתימה עליו לא מזכה למשל, בקידום בתוך תור הממתינים להשתלה, כפי שעושה זאת החתימה על 'אדי'.
את עמותת 'בלבבי' יסד אשר הירשברג, הוא עשה זאת לזכרה של אשתו שנפטרה לאחר שגופה דחה את הראות להן זכתה. יסד כדי לשנות, יסד כדי להביא גם את הציבור הדתי בישראל בהכרה בחשיבות תרומת האיברים. יסד, כי לעיתים יש להיכנס אל השטח הלא מוכר כדי להציל חיי אדם. לעיתים, יש לצעוד מעלה כדי להציל חיים ולהיכנס אל שטח שלא הכרנו ולהתוות בו שבילים כדי להושיט יד ולשמור על אורם של אלה אשר אורם רועד אל מול רוחות המוות. יש לעשות זאת בזהירות אך אין להישאר במקום כאשר אלוקים נותן לנו את האפשרות להציל חיים ואז נעמד, לוקח צעד אחורה ומביט בנו כדי לראות במה נבחר.
כי הוא לא שלח אותנו לעולם הזה רק כדי לבדוק כמה יפה אנו יכולים לבקש ממנו לעזור לאחרים.
בשנה שעברה שוחחתי עם אשר. עשיתי זאת במטרה לקבל סטטיסטיקה, מספר החתומים, פעילויות וכדומה. השנה, לא זכיתי לקבל מענה מאנשי 'בלבבי'. אל אשר בחרתי שלא להתקשר (כי השנה, לעומת השנה שעברה, לא הוזמנתי לעשות זאת).
אני פונה אל אנשי 'בלבבי' ומזמין אותם להגיב, לומר דבר מה לסיכום השנה הקודמת. אם תבחרו להגיב, אפרסם זאת כאן בשמחה.
אני יודע דבר אחד. אנשי 'בלבבי' פועלים כדי לגשר על הפער בין הציבור הדתי שרוצה להציל חיים לבין הליך התרומה בפועל וזוהי פעולה חשובה מאין כמוה. על אף שאין בידיי נתונים מדויקים אודות המניעים הגורמים למשפחות לענות בשלילה, אני מתרשם שעמדת היהדות נמצאת במקום 'גבוהה'.
בציבור הדתי והמסורתי בישראל, מתנהל בימים אלה ויכוח סביב תרומת האיברים, מתי אסור ומתי מותר הן שאלות מורכבות ברמה דתית ואתית ולכן אין זה מפתיע שרבים שוללים זאת גם אם זהו גזר דין מוות עבור אנשים יקרים. שאלת קביעת רגע המוות וההרשאה לתרום איברים, אינן הכרעות פשוטות ליהדות. לעיתים, גם אם הלפיד מאיר את הדרך, ניתן לעצום עיניים או להסיט את המבט הצידה, אך כדי להוביל נדרש להיכנס אל מקומות שרק אור הלפיד מאיר בהם. לעיתים, מנהגים נדרשים לא להביט לאחור, לא להביט אל פחדי העבר, ולא אל מה שעשו קודם אלא להנהיג. לקחת את האנשים אל מקומות שהם היו בטוחים שאינם אפשריים.
כך נבחת מנהיגות. כאשר קשה לטפס ולא כאשר קל לרדת.
עמותת 'בלבבי' מנסים לעשות שינוי. אולי לא כולם מסכימים עם הדרך אך הגעה אל פתרון הלכתי מקובל על רובו של עם ישראל היא מטרה חשובה מאוד. אנו, אנשים, יודעים לא להסכים גם כאשר מדובר בדברים חשובים מאוד. אך אני יודע עוד דבר – טיפה יותר קל להזיז דברים כבדים כאשר משתפים פעולה.
ז. ממתינים להשתלה
כדי לדעת כמה אנו, כחברה, מצליחים להציל חיים, יש לבחון את מספר הממתינים לאורך זמן.
דברים רבים באים לידי ביטוי כאן, בראשם כמובן, התודעה הציבורית אודות תרומת איברים אשר מניעה אנשים להבחין בקרן אור מבעד לענני הסערה ולבחור להציל חיים, כאשר האפשרות נקרית בדרכם. מספר הממתינים לתרומת איברים מאפשר לכולנו לראות את התמונה הרחבה, מכיוון שאלה אשר לא זכו להשתלה, ימשיכו לחכות גם בשנה זו, גם בשנה הבאה וכך, ככל שידרשו.
לכן, אלה הם המספרים שמספרים קודם כל עלינו. האם אנחנו מצליחים לשמור על קדושת החיים? או שמה אנו צועדים הרחק מאחור, מאחורי אלה שמנסים להסתיר את מבטם, שלא יראו את הדמעות? האם כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להביט בעינייהם של הורים, אשר שכלו את הבת היקרה מכל למחסור בתרומת איברים ולדעת שעשינו הכל? להביט מסביב ולראות את קרן האור, שמאירה את דרכם.
אלה הנתונים לשנה זו:
| כליות | כבד | לב | ראות | לב וראות | כליה ולבלב | |
| 2007 | 518 | 123 | 117 | 50 | 9 | 16 |
| 2008 | 540 | 117 | 115 | 65 | 5 | 22 |
| 2009 | 598 | 131 | 121 | 46 | 7 | 20 |
| 2010 | 690 | 151 | 133 | 66 | 6 | 23 |
| 2011 | 733 | 159 | 128 | 79 | 2 | 16 |
| 2012 | 729 | 135 | 96 | 70 | 1 | 10 |
| 2012 | 755 | 164 | 93 | 90 | 1 | 11 |
הנתונים למעשה, נכונים ל-1 בינואר בכל שנה, כך שנתונים אשר כותרתם היא 2013, מסכמים למעשה את 2012.
גם כאן, יש להביט על הנתונים אל מול ציר הזמן:
גם השנה נוספו ממתינים רבים אל רשימת אלה, שחייהם תלויים בתרומת כליה. אלה, אשר בכניסו אל יומם, רשומה לא מוכרת, הנקראת "דיאליזה".
אנחנו דוברים שפות שונות ונראים שונה, יש לנו תחומי עניין שונים ולא תמיד אנחנו מצליחים למצוא שפה משותפת ולעיתים, גם לא מנסים. אך בפנים, כולנו אנשים, שואפים להגשים את החלומות. לפעמים, זהו רק חלום אחד, לחיות.
תצפו בבקשה בסרטון, זה גורם לחשוב. בגרמניה, נפטרים בכל יום כ-3 אנשים מכיוון שגופם לא יכל יותר, עבור 3 משפחות נוספות, החיים כבר לעולם לא יהיו זהים. עבורן, יתחיל המפגש עם המציאות המרה של תרומת איברים את הדרך הארוכה חזרה אל העולם, הדרך להכרה שאדם אהוב איננו עוד והחלומות שהם לא הספיקו להגשים, הם לא יגשימו עוד לעולם. דרך, שבה לעולם אין דרך לדעת לאן תוביל הצומת הבאה.
זו המציאות את אשר הובילה את המקבילה הגרמנית של 'אדי', Fürs Leben (למען החיים), לבצע ה-The Waiting Time Experiment, במהלכה הם הביאו אל רציפי תחנת הרכבת של שדה התעופה של פרנקפורט, את המציאות של הממתינים לתרומת כליה, את מיכאל שטאפ (Michael Stapf) ומכונת הדיאליזה.
זו המציאות אשר הובילה אותי לשאול, היכן אנחנו ממקמים את תרומת הכליה בישראל. התשובה בגרף הבא:
הקו הכחול (העליון) מציין את מספר הממתינים בכל שנה. הקו הסגול (האמצעי) מציין את סך תרומות הכליה בכל שנה.
כאן, איחדתי למעשה בין נתוני התרומה לבין מספר האנשים שממתינים. גם השנה מספר הממתינים לתרומת כליה הוא הגבוהה ביותר מבין כלל האנשים הממתינים. גם השנה, נוספו אנשים רבים לרשימת ההמתנה. אך מספר האנשים שבחרו להעניק חיים, נשאר ברמה בה הוא נע בשנים האחרונות. בנוסף, יש לתת את הדעת לכך שמספר הממתינים גדל על אף מספר האנשים שזכו בחייהם בשנה זו בזכות תרומת כליה.
רבים מקוראי הבלוג מכירים, אני משער, את דר יעל גליל. חולת כליות בעצמה, היא פועלת רבות לקדם את המודעות לתרומת האיברים בכלל והמודעות לתרומת כליה בפרט. פועלת כדי להביא לידיעת כולם, בפני מה אנו ניצבים, בפני מה ניצבים חוליה כליה, בפני מה ניצבים כולנו, כחברה.
ההפרש ההולך וגדל שבגרף שלעיל, היא המגמה בפניה אנו ניצבים. ואם לא ננקוט פעולה החלטית, זה אלול להיות אסון.
אין זה פשוט לדעת מה הפעולה שיש לנקוט. בשנה שעברה כתבתי שיש להציב לדעתי את תרומת הכליה כמטרה לאומית. השנה, אני קורא לשרת הבריאות ומשרד הבריאות לפעול לעשות זאת, לפני שיהיה מאוחר מדי. דרך ארוכה לפני שנוכל להגיד שאנו כחברה, עשינו הכל. הכל כדי להציל חיים והכל כדי להקל על האנשים.
זהו המצב בשאר חלקי רשימת ההמתנה (ללא הממתינים לתרומת כליה):
גם כאן הדברים אינם פשוטים, אך בהשוואה לממתינים לתרומת כליה, כאן מספר הממתינים להשתלה נמצא באותם סדרי גודל כמו מספר המשפחות שבכל שנה בוחרות להעניק את המתנה היקרה מכל, כדי להציל חיים.
משפחות שלמענן האתר הזה קיים.
ח. אלה, עבורם הייתה זו שנה אחת מדי
עבור 91 אנשים היית זו שנה אחת יותר מדי. מחוגי השעון עצרו והשכול נכנס לביתן של 91 משפחות בארץ. מלאך המוות פסע לתוך בתיהם כדי לקחת את חייו של אדם יקר ולשאת אותם בידיו, כאשר בידו השנייה, מפזר הוא בנדיבות את מה שהביא, מה שישאר לנצח אחרי ביקורו, הצער שלא נדבר יותר לעולם, דמעות אשר ימלאו את החלומות שלה שלא יתגשמו עוד לעולם. אם תפגשו במלאך המוות ותשאלו מה הוא מביא, יענה הוא בפשטות – 'שכול'.
עבור 91 משפחות, עצר השעון מלכת.
בכל שנה, זהו החלק הקשה ביותר עבורי לכתיבה. קשה כי גם הייתי בצידו השני של המתרס וגם כי שותף אני לכאבן של המשפחות. מאז שהצטלבה דרכי עם דרכה של מחלת ה-CF, עשיתי לעצמי מנהג לבקר בהלוויה של כל בן אדם ובת אדם, אשר CF ה###ג קטף את חלומם. מה אני אגיד לכם? זה לא הוגן ולא צודק שהורים קוברים את הילדים שלהם.
יבוא יום ואנחנו נמחק את ה-CF מעל פני האדמה. אני בטוח שאת יודעת.
אך לאחר שדרכי הצטלבה, בחרתי לפנות. לפנות אל השביל, זרוע ההרס ש-CF מתיר אחריו, לפנות כדי לרדוף אותו ועד מהרה הבנתי שרבים שותפים לכאב הזה שמקורו בלאבד אדם יקר. כך קם הבלוג הזה. כך בכל שנה, מחזירות אותי הפסקאות הקצרות שכאן, אל מרץ, 2011.
91 משפחות הצטרפו השנה אל מעגל הכאב, עבורן – כבר שום דבר לעולם לא יהיה כפי שהיה. גם עבורן קיים הבלוג הזה והן תמיד תהיינה כאן אורחים רצויים. בין אם בגלוי, בכתיבת תגובות ובין אם בסתר, בלילות שקשה להרדם. מדפדפים בדפים כדי לראות 'אם למישהו עוד אכפת?'.
כן ! אכפת ! ומאוד אכפת ! תרומת האיברים אינה תפילתה של משפחה אחת וכאבה של משפחה אחרת, תרומת האיברים מעידה בראש ובראשונה עלינו כחברה, על סדר העדיפויות שלנו, על המקום בו אנו ממקמים את קדושת החיים. לא בכדי, כדי לתרום איברים, צריך להיות קודם כל בן אדם.
גם השנה, בדומה לשנה שעברה, נרשמה ירידה במספרם של אלה אשר נפתרו בעודם ממתינים. גם שנה קשה לי לשמוח על כך. אפילו מוות 1 הוא עבורי מוות 1 יותר מדי.
אך לצד זה, מגיעה הכרת תודה לרופאים ולצוותים הרפואיים. זו השנה השלישית, בה יורדת בהתמדה התמותה בקרב האנשים הממתינים להשתלה. השנה היא עמדה על 8% מתוך הרשימה (בעוד שלשם השוואה, היא עומדת על 22% בארצות ה-Eurotransplant). אין בליבי ספק שהדבר מגיע מהמאבק האינסופי שמטרתו להציל חיים, לשמור עליהם ולטפח אותם. כך מצילים חיים ועל כך מגיעה הכרת תודה אינסופית לכל העוסקים והעוסקות במלאכה בשם החיים שניצלו.
להלן המספרים כפי שפורסמו על ידי המרכז הלאומי להשתלות:
| 2010 | 2011 | 2012 | |
| כליות | 39 | 36 | 32 |
| כבד | 37 | 25 | 25 |
| לב | 17 | 17 | 16 |
| ריאות | 31 | 27 | 18 |
| סה"כ: 124 | סה"כ: 105 | סה"כ: 91 |
את המספרים שבטבלה מעל, אין כמובן טעם לבחון לאורך זמן.
אך את המשפחות, יש לחבק. יש לחבק אותן חיבוק חם ואוהב, להביט בעיניהן לספר שאנשים שאהבו, אנשים שהיו כל כך יקרים, אולי אינם עוד. אולי כבר לעולם לא נוכל להחליף מילה ולספר איך עבר אלינו היום, ולפעמים פשוט לשבת בשקט. האנשים שאהבו אולי אינם, אך הם בפנים, בליבנו, במקום אשר שמור להם לעד.
מקום, אשר רק לקרני השמש, מתירים אנו להיכנס. רק לקרני השמש אשר יוצרות את הקשת בענן. הקשת שמתחתיה, נדמיין אותם תמיד.
ט. מספר החתומים על כרטיסי תורם
'מה אתם יודעים על Opt-Out?' שאלתי כאן.
שנת 2012 הייתה השנה בה הבנתי שלא בחתימה על כרטיס התורם טמון המפתח להצלחת תרומת האיברים בישראל. בישראל מתברר, מפנים מתאמי ההשתלות את השאלה לכל משפחה שרצה הגורל, והאפשרות לתרום איברים נקרתה בדרכה. כל משפחה נשאלת. ואם כך, המפתח ללב האנשים הוא יהיה סוד ההצלחה אשר יזניק את תרומת האיברים בישראל, קדימה.
אז היכן מונח, אם כך, כרטיס התורם? מה חשיבותו אם כך, בפאזל הכללי בו החמלה האנושית מרכיבים את התמונה הגדולה?
בכך, שכאשר אנו ממלאים את רצונו של אדם שאהבנו, הבקשה שלו – הופכת לשליחות.
במציאות המורכבת הישראלית, לא מעט משפחות מסרבות לתרומת איברים מהסיבה הפשוטה, שאינם יודעים מה היה רצונו של יקירם. זה נכון, שכדי לתרום איברים – כפי שאומרים רבים – אין ממש צורך בכרטיס תורם, העיקר שהמשפחה יודעת. עתה, לאור מה שכתבתי לעיל, אתם יודעים למה. אך עד כמה זה פשוט, לדסקס עם אנשים שאוהבים אותך את יום מותך? עד כמה זה פשוט לומר 'ביום שלא אהיה עוד, אני מבקש/ת שתתרמו את איבריי'?
אענה על כך באופן אישי – לא פשוט. על אף שאני נושא את כרטיס האדי שלי בארנקי, עוד לא הזמנה בחיי האפשרות לדבר (להגיד משפט) עם משפחתי על יום מותי. אך אני יודע דבר חשוב אחד – אם זה יקרה, משפחתי תדע שביקשתי להציל חיים.
וזו משימה חשובה מאוד שממלא כרטיס התורם שאני, את ואתה, נושאים. וזו הסיבה מדוע גם השנה, נסקור את ההצטרפות ל'אדי'. בנקודה זו אני פונה שוב לאנשי 'בלבבי' ואומר – תבחרו להגיב ולומר דבר מה לסיכום השנה הקודמת, כל רגע שתתקבל – אשמח מאוד לפרסם את דבריכם.
להלן הנתונים, כפי שפורסמו על ידי המרכז הלאומי להשתלות:
שיא נוסף נשבר השנה. מעל ל-70 אלף גברים ונשים החליטו להציל חיים. החליטו לומר: ' החמלה מנצחת'.
יש לציין, שהסיכום השנתי שפורסם על ידי המרכז הלאומי להשתלות, כולל ככל הנראה בסך החותמים החדשים על כרטיס אדי, גם את אלה אשר חתמו על הכרטיס ביום הבחירות (20 לינואר, 2013) – כ-32 אלפי גברים ונשים נוספים. היוזמה להקים דוכנים לעידוד תרומת האיברים ולחתימה על כרטיס אדי ביום הבחירות, היא חדשנית ומבורכת. התכנסות האנשים ואווירת יום בחירות מקדמים בהחלט את המודעות החיונית כל כך לתרומת איברים. ברור גם מדוע בחרו לכלול במרכז הלאומי להשתלות את הנתון הזה לסיכום 2012. על אף שהבחירות התקיימו בינואר 2013 – נטויה ההחלטה לחתום ב-2012 ובקמפיינים שעלו בשנה זו לעידוד תרומת האיברים.
על כל פנים, זו השנה השנייה בה זינק מספר האנשים שהחליטו לשאת את כרטיס התורם שמשמעותו, להציל חיים. זו השנה השנייה בה יותר ויותר אנשים החליטו לחתום ועל כך, מגיע תודה ענקית לכל העוסקים במלאכה. מכיוון שהמשמעות שמעשיהם מעניקים להצלת החיים – הם הם אלה המניעים אנשים לאותה הרגשה מיוחדת בלב המובילה להסכמה ולחיבוק חם ואוהב של כל אותם אנשים אשר ממתינים להשתלה. תודה ענקית מגיע לכל אלה שאיישו את הדוכנים של אדי, לכל הפעילים של 'בלבבי' שמעלים את נושא תרומת האיברים על סדר היום בחברה החצויה ביחסה לנושא חשוב זה, לכל האנשים שהקדישו מזמנם/ן לדבר עם החברה או החברה על תרומת איברים ולכל אחד ואחת מכם, שפעלו לקדם את הצלת החיים בשנה הקודמת מגיעה הכרת תודה ענקית.
וזהו המקום, להכיר תודה מיוחדת לאלה אשר חברו בשנה שעברה לארגון הקרוב כ"כ לליבי – האיגוד הישראלי לסיסטיק פיברוזיס – ובצעו את "יום הצלת החיים 2012":
על היום הנפלא הזה אנחנו עוד נדבר בסעיף לאחר הבא (יא. אירועים מיוחדים) אך כאן, אל מול מספר החתומים על כרטיס תורם ששנה נוספת זינק למעלה, זהו המקום הנכון להודות לאנשים הנפלאים שיחד עם כולם, העלו את הצלת החיים על סדר היום ובמעשים – הניעו את כולנו כחברה, עוד צעדים בכיוון הנכון.
היבט חשוב נוסף שיש לבחון, הוא שיעור החתומים על כרטיס תורם לאורך זמן:
הערה: הנתונים לעיל מתבססים על פרסומי המרכז הלאומי להשתלות ועל פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נעשה שימוש בשנתונים הבאים: 2008, 2009, 2010, 2011, 2012. עבור כל שנתון חושבה האוכלוסייה בקבוצת הגילאים 20 עד 74 (כולל). אך מכיוון ששנתון 2013/64 טרם יצא, חושב גודל האוכלוסיה בשנת 2012 ע"י חיזוי סטטיסטי (על בסיס ממוצע גידול האוכלוסיה בשנים קודמות). בצאת שנתון 64, אעדכן לפי המופיע בו.
פשוט יותר כמובן, להביט על נתון זה בצורה של אחוזים:
הערך המדויק של שיעור החתומים על אדי הוא 15.3234%.
זהו מספר חשוב, אך לצד זאת מוקדם לנוח על זרי הדפנה. עבודה רבה נמצאת לפנינו, עבודה חשובה של להביא אנשים רבים נוספים להכרה בחשיבות שבתרומת איברים ולחתימה על כרטיס תורם. עבודה, אשר תאיר את השביל בליבם המוביל אל החמלה, אשר תאיר ותנפץ את תקרת הזכוכית של שיעורי ההסכמה לתרומת האיברים עצמה.
י. תוכנית הקדימות לחתומים על אדי
תוכנית הקדימות לתומים על כרטיס אדי, נכנסה לתוקפה בשנת 2011. במסגרתה, יזכו האנשים החתומים על כרטיס 'אדי' לנקודות זכות נוספות המקדמות אותם בתור הממתינים, אם יזדקקו להשתלה.
מילים רבות נכתבו ונאמרו על תוכנית זו, מקורותיה והשפעתה לעתיד לבוא. עיניים רבות נשואות בעולם לתוכנית חדשנית זו שנהגתה כאן ואנו, המדינה הראשונה ליישם אותה. עבור אנשים רבים, מסמלת תוכנית זו את התקווה, התקווה לשיפור המציאות הישראלית הלא פשוטה. מציאות, לתוכה נולדה תוכנית זו.
היה זה בראשית שנות ה-2000, כאשר בחר המחוקק הישראלי לאסור על חברות הביטוח וקופות החולים, לממן את יציאתם של ישראלים לחו"ל לצרכי השתלה, למדינות אשר התקיים בהן בצורה ודאית סחר באיבריהם של אסירים פליליים ופוליטיים. את הסחר באיברים, לו שותפים ישראלים הפסיק ללא ספק, המחוקק בצעד זה, אך בד בבד, הותיר את הממתינים להשתלה, אל מול השוקת השבורה של מציאות תרומת האיברים בישראל.
מציאות, בה ביצע לעיתים קרובות, מלאך המוות עידכונים רבים יותר ברשימת ההמתנה, מאשר ביצעו בה הרופאים בזכותה של השתלה מוצלחת. לעיתים, אף בחירה אינה נכונה וכל צעד שנעשה יקרב אותנו אל צידה האחר של התהום.
וכך היה. נראה היה, שהדמעות של אלה שאיבדו אדם יקר למציאות הישראלית לא גרם, ולא במאומה, לאלה אשר יכלו לתרום איברים – להסכים. על אף השיפורים הרבים אותם סקרנו למעלה, קפא שיעור המסכימים בכל שנה בהגיעו לתקרת הזכוכית – 55% (האיסור על מימון ההשתלות בחו"ל חל מ-2008, אתם מוזמנים לבדוק בעיניכם/ן את הגרפים לעיל).
אנו צועדים, כך הנראה, על הדרך הנכונה. אך לא תמיד, מצליחים אלה שנשארים מאחור, להדביק את הקצב. אולי יום אחד – תהיה תרומת האיברים בישראל למקור לגאווה לכל הישראלים, בדיוק כפי שהיא היום לספרדים – אך זו האחריות שלנו כחברה, להושיט את היד למי שזקוק לעזרה היום ומחר להושיט אותה – אם יהיה בכך צורך – למישהי אחרת.
שינוי דרסטי היה נחוץ כדי להעיר את המדינה משנתה, וכך נולדה תוכנית הקדימות לחתומים על כרטיס 'אדי'.
הקדימות פשוטה מאוד במהותה. על אף האמונה הרווחת, אין מתנהלת רשימת ההמתנה לפי זהות בין תיקיהם הרפואיים של הממתינים (ולכן הקדימות "לעולם לא תצא אל הפועל"), במרכזה של רשימת ההמתנה מונחת הדחיפות והחומרה במצבו/ה של כל אחד ואחת מהממתינים וכאן יש מקום לשיקולי הקדימות.
למעשה, בשנה הקודמת זכו 52 אנשים לתרומת איברים בזכות זה שהיו חתומים על כרטיס אדי:
| לב | 2 |
| לב וכליה | 1 |
| ריאה | 7 |
| 2 ריאות | 1 |
| כבד | 5 |
| כבד וכליה | 1 |
| כליה | 29 |
| 2 כליות | 2 |
| כליה ולבלב | 4 |
| סה"כ | 52 |
אך חשוב להתייחס גם להיבט נוסף (העולה לעיתים תכופות, כנגד התוכנית) – 'מה מתיר לכלול התהליך אשר הנו עקרונית רפואי במהותו, שיקול אשר אינו רפואי במהותו?'.
מומלץ לקרוא את דבריו של אחד מיוזמי התוכנית פרופ' יעקב לביא (מנהל היחידה להשתלות לב במרכז הרפואי שיבא): "למה מוסרי לתת עדיפות בהשתלות למחזיקי אדי?" (כאן) אך התשובה במהותה מסתכמת המילה חשובה אחת – הדדיות.
על מנת שתרומת איברים תוכל להתקיים בחברה בישראל, חייב להתקיים עקרון ההדדיות.
לצערי, אין זה תמיד כך בחברה הישראלית העכשווית. כוונתי היא למקרים מוחשיים ולא לסטריאוטיפים שפשטו בתוך החברה בישראל. ההחלטה להעניק קדימות בתור לאלה אשר חתומים על אדי, היא ניסיון חשוב לשמור על ערך חשוב זה.
וזוהי הנקודה הגאונית בעיניי בתוכנית זו – ככל שילך מספר החתומים על כרטיס אדי, בתוך ומחוץ לרשימת הממתינים להשתלה, כך תלך הקדימות ותאבד מערכה.
מהסיבה הפשוטה שכולם יקבלו אותה. זהו גם המקום לציין שהחתימה על כרטיס אדי, ממסדת למעשה את התהליך שהחל הרבה לפניה. אנשים לא מסכימים לתרומת איברים למראה דוכן ההחתמה של אדי. הם עושים זאת שם בפנים, בלב ואם קיימת שם בפנים התנגדות – היא צריכה להפתר טרם תחזיק היד בכרטיס שמשמעותו 'כן, אני רוצה להציל חיים'.
וזו גם הסיבה בגללה אני רוצה לחתום סעיף בפניה אישית אל אנשי המרכז הלאומי להשתלות – התוכנית 'חתמתה? קודמתה?' היא תוכנית מבורכת. היא עושה עבודה מצוינת בהעלאת המודעות לתרומת איברים. אך טמונה הנקודה עליה כתבתי כמה משפטים קודם. החתימה על כרטיס אדי ממסדת החלטה שכבר התקבלה. התוכנית 'חתמתה? קודמת?' קוראת לאנשים אשר החליטו, לחתום על כרטיס אדי, אך עושה מעט כדי לפגוש פנים אל פנים את ההתנגדויות הקיימות הגורמות לסירוב ברגע הבקשה עצמה. אנא מכם – אל תעזבו זירה זו ותתרכזו בה. התמודדות עם הסיבות אשר גורמות לאנשים לסרב – זו הזירה אשר תקבע את עתיד תרומת האיברים בישראל.
יא. אירועים מיוחדים
6000 חותמים חדשים על כרטיס אדי, מעל ל-1000 תרומות דם, 39,000 שקלים שנאספו לעזרתם של חולי סיסטיק פיברוזיס בארץ וכ-39,000 שקלים שנאספו למלחמה במחלת הסרטן.
אלה הן התוצאות של 'יום הצלת החיים 2012' שאירגנו והובילו חברי הארגון "שגרירי רוטשילד" הנפלאים בשיתופי פעולה עם מגן דויד אדום, אדי, המרכז הלאומי להשתלות, תום פלד (Bike For The Fight) והאיגוד הישראלי לסיסטיק פיברוזיס.
לא יכלתי לחשוב על שם נכון יותר ליום חשוב זה. יום אשר תרומתו לתרומת האיברים בארץ, לא בכל התחומים ניתנת למדידה. יום אשר העלה את המודעות לתרומת איברים עשרות מונים וכך גם לגבי מחלת ה-CF.
ארגון "שגריר רוטשילד" אומנם יזמו והובילו את האירוע אך הם עשו זאת בחן ובמסירות השמורים רק לאלה אשר יודעים את ערכה האמיתי של העבודה אותה הם מבצעים. לא תמצאו מנצחים בתחרות 'המחתים/ה על כרטיס אדי הטוב/ה ביותר' או כתבות שער המקדמות שגריר או שגרירה על פני המשימה החשובה שעמדה במרכזו של אותו יום, הצלת חיים. וכך, הפך היום להצלחה מסחררת.
זו הפעם ה-2 בה התקיים 'יום הצלת החיים' במדינתנו הקטנטונת (למיטב ידיעתי). הפעם הראשונה, יצאה לפועל יוזמה זו ב-2011 ומאז משיגים שגרירי רוטשילד וכל האנשים והארגונים הלוקחים חלק ביום זה, תוצאות העולות בכל שנה על תוצאות השנים שקדמו לה. כל מחזור, מציב רף גבוהה העולה עוד למחזורים שיבואו אחריו. אך נראה שעובדה פשוטה זו, אינה מפחידה את אלה הלוקחים בו חלק. בכל שנה בה אני עוקב אחרי יום זה ומסקר אותו – אני שומע את אותה ההתלהבות והמסירות אשר נושאים את תוצאותיו של יום זה מעלה. נראה כי בכל שנה, מצליחים הלוקחים חלק לשבור את שיאי הפעמים הקודמות בדיוק בגלל המטרה לשמה קיים יום זה – הצלת החיים – בליבי, אני מאמין שכל מטרה אחרת הייתה עוצרת בעדם להגשים את החלום.
ועל כן, מגיעה לכל הלוקחים חלק ביום חשוב זה – הכרת תודה ענקית מאיתנו, כחברה. וגם ממני אישית על העזרה לארגון הקרוב כ"כ לליבי 'האיגוד הישראלי לסיסטיק פיברוזיס'. תודה שהגשמנו יחד את החלום 'לנשום חופשי'.
דבר נוסף המייחד שנה זו, הנו עלייתו של הקמפיין 'חתמת? קודמת? בתור להשתלות' אשר הוביל דני קושמרו. הקמפיין זכה להמון אזכורים לתשומת לב ציבורית אשר קידמה את המודעות לתרומת איברים, קדימה. למעשה, היווה קמפיין זה את חודן של כאלף פעילויות הסברה אינטנסיביות שנערכו במשך השנה ב-3 שפות (עברית, רוסית וערבית).
פעילויות רבות נערכו בשנה זו, שכללו פעילויות הסברה בבתי ספר (כ-351), בקרב הצוותים הרפואיים (כ-353), בקרב הסטודנטים (כ-117), בקרב הציבור הרחב (כ-124) ובקרב חיילים (כ-89).
אלפי האנשים אשר חתמו על כרטיס אדי בשנה זו (שאת מספרם סקרנו לעיל), הם עדות חשובה להצלחתה של פעילות הסברה זו.
וזו הסיבה מדוע אני מוצא לנכון לייחד פעילות זו ולהקדיש לה מקום בסעיף זה. משום שבעיניי, זוהי הפעילות האמיתית המקדמת את תרומת האיברים בישראל. אני נמנה על 'אוהבי' עמוד הפייסבוק של המרכז הלאומי להשתלות (אדי) וכמוני עוד אלפי אנשים נוספים בישראל, מי הם בעצם האנשים אשר יגיעו מלחתחילה אל עמוד המרכז הלאומי להשתלות בפייסבוק, באינטרנו או בכל מדיה אחרת? סביר להניח שרובם/ן יהיו אלה אשר אין כל צורך לשכנע, אלה המחזיקים בכרטיס אדי.
אך מי שמתנגד לתרומת איברים, מי שחש שאיננו מעוניין/ת בתרומת איברים – להם יש כבר בעצם, עמדה מגובשת הנושא זה ואף אחד ואחת מאנשים אלה, סביר להניח לא יכנסו אל עמוד הבית של 'אדי', 'בלבבי', 'המרכז הלאומי להשתלות' ויהי מה. דעתם מגובשת מספיק כדי לנמק בעינייהם את צדקת דרכם/ן גם לאור הסיפורים הטראגיים אותם כולנו פוגשים בעיתונות הכללית.
זו היציאה וההגעה אל אנשים אלה, אשר חשובה. הגעה אשר מתעמתת עם ראיית עולמם ומקווה לשכנע אחרת. הגעה, אשר דוברת את שפתם/ן ומאירה באור חדש את כל אשר האמינו. הגעה, אשר אוחזת ביד אחת בעובדות ומציגה בפניהם מציאות אחרת וביד השנייה, אוחזת היא במפתח המסוגל להגיע אל לב השומעים ולפתוח את הדלתות המובילות אל החמלה.
זו הדרך היחידה אשר תוביל לשינוי המציאות תרומת האיברים הישראלית.
לפני מספר ימים, נסעתי לפגוש מישהו הגר במבשרת ציון. בדרכי אליו, חלפתי על פני משהו שלפתע נראה לי מוכר. עצרתי בצד ויצאתי.
'מצפה הילה', לזכרה של סגן הילה בצלאלי. בת הישוב מבשרת ציון.
אתמול, אובדן טראגי של חבר קרוב של משפחתי, הוביל אותי בחזרה אל אותו בית העלמין אשר חצה את חיי לשניים. הקדמתי מאוד כפי שעשיתי גם אז, כמעט משחזר את צעדיי באותו יום בו הבנתי שאינך עוד. דקות ארוכות ישבתי במכונית אשר עמדה כמעט באותו מקום בו עצרתי אותה בפעם ההיא, מביט אל השער אל מקום מנוחתך. כל מה שרצית היה לנשום ללא כאב, אך ל-CF המ####ג היו תוכניות אחרות. אני מטפלל שהיום, היכן שאת לא נמצאת, קל לך לנשום וזה לא כואב לך יותר.
במשך דקות ארוכות ישבתי במכוניתי, כפי שעשיתי גם אז, מחפש בתוכי כוחות להיכנס. מסתיר את הדמעות מהסובבים אותי, חושש שבמקום בו את נמצאת, תראי אותי בוכה. דפדפתי בין עמודי האינטרנט בטלפון הסלולארי, תוהה לאן הגורל יביא אותי ולפתע מצאתי את עצמי באתר חב"ד מחפש תשובה מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?
הילה בצלאלי היית סגן משנה בחיל הרפואה. הילה נהרגה כתוצאה מרשלנות שהביאה לקריסת גשר תאורה בחזרות לטקס יום העצמאות 2012. היא הייתה רק בת 21. הילה היית בת הישוב מבשרת ציון. לטקס חניכת המצפה לזכרה, 'מצפה הילה' הגיעו המוני אנשים. המוני אנשים נוספים, כאבו את אובדנה והדבר מצא את ביטויו ברבים, בבית הספר בו למדה, בבלוגים, ברשת האינטרנט. נראה כי אנשים רבים כאבו את אובדנה של הילדה עם החיוך המקסים שהצטלמה רק רגעים ספורים לפני האסון עם דגל חיל הרפואה.
את דבריו באתר בית חב"ד, פותח הרב אהרן מוס, בשאלה אך זהו הסיום של דבריו אשר חשוב מאוד: " … אנו לא רוצים תשובות, אנו לא רוצים הסברים ואנו לא רוצים לסיים את הוויכוח בהצבעה כללית. אנו רוצים לשים קץ לסבל, ואנו לא מעזים להשאיר את המשימה הזאת לאלוקים. הוא ממתין שאנחנו נעשה זאת. זוהי הסיבה שאנחנו כאן".
כל עוד אנשים רבים מסוגלים לכאוב יחד עם משפחתה של הילה בצלאלי, עם חבריה, עם כולם – את טעם אובדנה, יכולים אנו לדעת שאנו צועדים בדרך הנכונה.
אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי,
מהמלאך ששמי אפקיד אליו, בתפילתי.
כקרן אור המאירה, בשביל סתרים אלך,
מלאך שומר לתפילתי, מלאך נושא את שמך.
תודה רבה גם לכם שהקדשתם מזמנכם/ן לקרוא סיכום זה.